ה"פוסט-ציונות" של הציונות

המושג האידיאולוגי והפוליטי "פוסט-ציונות" - הרווח בציבור בשנים האחרונות – טומן בחובו משמעות דיאלקטית, כאשר בוחנים אותו לאורך התפתחותה ההיסטורית של הציונות. הסיבה לכך היא שתופעת ה"פוסט" היתה תמיד הכוח המניע שדחף את הציונות קידמה: הציונות המדינית של הרצל היתה פוסט-"חיבת ציון"; הציונות המעשית, ובייחוד זו של תנועת העבודה בימי העלייה השנייה, היתה פוסט-הציונות-ההרצליאנית; הציונות הסינתטית של ויצמן שילבה בתוכה את שתי קודמותיה - המדינית והמעשית; ואילו הציונות הלוחמת, שבראשה עמד בן-גוריון, היתה הסינתזה של כל קודמותיה.

עתה הגיעה הציונות לשלב חדש בהתפתחותה, השונה מהותית מכל אלה אשר קדמו לו.

הנתונים הסטטיסטיים על מצבו הדמוגרפי של העם היהודי בעולם כולו מצביעים על כך שבתוך דור אחד יימצא רובו של העם היהודי במדינת ישראל - ולכן הם מעוררים את השאלה: האם סיימה הציונות את תפקידה ההיסטורי, ובכך איבד המושג "פוסט" את משמעותו הדיאלקטית החיובית בתולדותיה?

לא היה מנהיג ציוני, אפילו לא הרצל, אשר האמין כי כל היהודים (או רובם המכריע) יעלו מאירופה ומארצות-הברית לארץ-ישראל. כל שאיפתם "המרקיעה שחקים" - בעלת הסממנים האוטופיים - היתה להגיע לשני מיליון יהודים, על-פי הערכתו של ויצמן, ולחמישה מיליון, לפי שאיפתם של ז'בוטינסקי ובן-גוריון. אבל מספרם של היהודים בישראל עבר את קו הגבול האוטופי: למעלה מחמישה מיליון. מדינת ישראל היא הקיבוץ הגדול ביותר בעם היהודי – וזאת, לא רק הודות לציונות אלא כתוצאה משלושה תהליכים:

א. התהליך הטרגי – השואה, שהכריתה שליש מעמנו.

ב. התהליך ההישגי – הצלחתם היוצאת דופן של המהגרים היהודים בארצות המערב, הגורמת לנשואי תערובת בשיעור של 40%-50%, ולירידה בילודה.

ג. התהליך הבונה – קימומה של האומה היהודית-עברית במדינתה הריבונית, אשר הביא לעלייתם ארצה של מיליוני יהודים מאז 1948.

שלושת התהליכים הללו גרמו לחיסולה של הגולה היהודית ההיסטורית. יהודי התפוצות אינם סובלים עוד מן  המצוקה ההמונית שאפיינה את הקיום היהודי בריכוזיו הגדולים במזרח אירופה, ושוב אין הם בחזקת קבוצה אתנית שאין לה מולדת. מעתה, מעמדם שווה לזה של הפולנים, האיטלקים, הארמנים וכדומה. יתר על כן, באמצעות חוק השבות הפכה מדינת ישראל את יהודי התפוצות לאנשים החופשיים ביותר בעולם, שיש בידם לבחור בין האזרחות בארץ הולדתם לבין עלייה חופשית לארץ מולדתם. חירות זו לא תמומש, כנראה, על-ידי המונים גדולים. לעומת זאת, תהליך ההתרחקות מן הציבור היהודי, עקב נשואי תערובת, ילך ויגבר – והריבוי הטבעי ילך ויפחת.

על כן עולה השאלה: האם סיימה הציונות את תפקידה ההיסטורי? התשובה עליה תלויה בדרך הבנת הציונות, ואני מתכוון בזאת לבעלי התפישה הפוסט-ציונית החיובית, הרואים בציונות תנועה לאומית לגיטימית, אשר סיימה את תפקידה ההיסטורי בזכות הישגיה. ה"פוסט-ציונים", לעומת זאת,  שוללים את קיומו של עם יהודי ואת זכותה הלגיטימית של הציונות - כתנועה לאומית - לריבונות מדינית.

ישנם גם מי שרואים בציונות דרך להמשך קיומם של היהודים כ"עם עולם", במדינתם ובתפוצות. לדעתם, תפקידה ההיסטורי  של הציונות טרם הסתיים ואף יגבר עם הזמן - וזאת מפני שהציונות, על-פי תפישת עולמה, פנתה אל "כלל ישראל", בשונה מן התנועות המודרניות האחרות בעם היהודי, שהיו סקטוריאליות: הרפורמים והקונסרבטיבים פנו אל המעמד הבינוני היהודי במערב, ובייחוד בארצות-הברית, גם לאחר שקיבלו בעיקרון את הרעיון הציוני במובנו החברתי והרוחני; ה"בונד" היה מפלגה של "פרולטריון הדלות" היהודית במזרח אירופה.

הציונות, כאמור, פנתה מראשיתה אל "כלל ישראל", על שכבותיו, אמונותיו ותרבויותיו. ואכן, היא הצליחה ליצור את המסגרת הארגונית המגוונת ביותר והמייצגת ביותר של העם היהודי – ההסתדרות הציונית -  אף על פי שלא היתה מעולם לרוב בעם. מבחינה זו, ישראל כמדינה יהודית, שחוקקה את "חוק השבות", מקיימת את תפקידה ההיסטורי של הציונות - וממנה, בתנאים החדשים שנוצרו, צריך לצאת הרעיון של חידוש "חיבת ציון" ההיסטורית, שהעמידה במרכז הדיון הציבורי, לפני למעלה ממאה שנה, את השאלה הלאומית היהודית.

המושג "חיבת ציון החדשה" מציין פתיחת עידן חדש בתולדות העם היהודי והציונות. כוונתי בזה לאידיאולוגיה של "כלל ישראל", כתפוצה אתנית החוצה מדינות לאומיות, כפי שתופעה זו מתפתחת בחברה הפוסט-מודרנית הגלובלית; "כלל ישראל" קונפדרטיבי, אשר יישען על ההכרה בקיומו של העם היהודי העולמי וישאב את כוחו הארגוני ממעמדה המרכזי של מדינת ישראל - המהווה ריכוז של רוב העם היהודי - ומכוחם הכלכלי ועושרם התרבותי של המרכזים היהודיים בארצות-הברית, באירופה ובאמריקה הלטינית. כל זאת, תוך הקפדה על המעמד השוויוני בין המרכזים, שכל אחד מהם מקיים את ייחודו ותורם ממנו ל"כלל ישראל", ותוך הכרה בכך כי רק במדינת ישראל מגולמים כל קווי הייחוד של "כלל ישראל".

עם זאת, צריך להבין ולומר במפורש כי הציונות - מראשיתה, ועל-פי תורותיהם של אבותיה ששמותיהם הוזכרו כאן - לא היתה עניינם של יהודים בלבד, אלא גם של הערבים תושבי הארץ, ולכן כל הסדר מדיני שהוצע דיבר גם על מעמדם של האזרחים הערבים במדינת היהודים. כך היתה "השאלה הערבית" לבעיה מוסרית יהודית, המצפה לחברה הישראלית היהודית לאחר שתגיע להסדר מדיני עם המדינה הפלסטינית שתקום בעתיד.

הסדר זה אינו יכול להיות הנוסחה הידועה של "מדינת כל אזרחיה", מאחר שהיא לא-ציונית או  אנטי-ציונית. אולם המושג "מדינה יהודית ודמוקרטית" הוא ציוני, לא רק על-פי מהותו אלא גם על-פי מסורתו. האופן שבו ימומש עיקרון זה, על בסיס של הסדרי שלום באזור, הוא משימה ציונית מובהקת, המשותפת ליהודי ישראל והתפוצות ולאזרחים הערבים - אולם על כך טרם הגיע הזמן לדיון מעשי.