בראייה ציונית, אין טעם בהתדיינות עם
פוסט-ציונים, שכן המחקרים מראים בברור כי ויכוח ודיון (להבדיל מפשרות מעשיות) אינם
גורמים לשינוי בדעות ובעמדות עמוקות.[1] יתר על כן, אין סיכוי למשוך את הציבור האדיש
(ובעיקר הדור הצעיר) אל הציונות - ואין מה לדבר על "רה-ציוניזציה" של
ישראל בכללותה - ללא חידוש יסודי של ערכי הציונות. לכן אני ממליץ על עיסוק יצירתי
בחידושם של עיקרי הציונות במקום לבזבז כשרון, זמן ומרץ בוויכוחים על פוסט-ציונות
ועם פוסט-ציונים.
כבר כתבתי במקומות אחרים על ערכי
ציונות מחודשים - הממשיכים ערכי-יסוד אך מותאמים לנסיבות המאה ה-21.[2]
ברשימה זו, אני מבקש להדגיש את הצורך שבחידוש הציונות, והפעם בקשר להינתקות.
בין שההחלטה על ההינתקות היא נכונה
ובין שאינה כזאת, ברור שההינתקות והמשכיה הצפויים מהווים שבר בציונות הקלאסית, על
בסיסיה ביהדות ועל התפתחויותיה לאחר מלחמת ששת הימים (כאשר התיישבות בשטחי ארץ
ישראל היתה ערך מרכזי). לכן, ההינתקות היא בבחינת טראומה לציבור שראה את עצמו
כממשיך דרכם של החלוצים שהניחו את היסודות להקמתה של מדינת ישראל.
יתר על כן, השבר בערכי ההתיישבות עשוי
לחזק את מי שסבורים כי "הציונות" בכללותה גמרה את תפקידה - וכעת יש לפתח
את ישראל למדינה "נורמלית". זהו ניצחון לפוסט-ציונות, אלא אם כן המשבר ישמש
כבסיס לחדשנות ערכית, שבה דבקות בערך הבסיסי של הציונות - בניית מדינה יהודית מיוחדת במינה, שהיא מרכז לעם היהודי - תלווה
בחדשנות בכל הנוגע לערכים בסיסיים אחרים. וזאת, תוך העמדת אתגרים ציוניים חדשים -
שיש בהם כדי לשמש תחליף לערכים שעשו את שלהם אך אינם תקפים עוד - ובסיס לקונסנסוס פלורליסטי ציוני-יהודי
חדש.
קשת מעל ירושלים. הפיכת ירושלים לבירה ערכית, רוחנית ותרבותית של העם היהודי (צילום: איי-פי) |
ערכים שיש בהם פוטנציאל לחידוש הציונות
הם, למשל, פיתוח הנגב והגליל - גם אם לא בדרך ההתיישבות על צורותיה המסורתיות;
נטילת אחריות לעתידו של כלל העם היהודי, תוך זניחת הערכים של שלילת הגולה; קידומה של ישראל למדינת-מופת יהודית, מיוחדת במינה; הפיכת ירושלים לבירה ערכית,
רוחנית ותרבותית של העם היהודי, הלכה למעשה, ועוד כהנה וכהנה.
דווקא המשבר הערכי-חברתי הכרוך
בהינתקות ובצעדיה הצפויים של מפת הדרכים הוא המחייב מאמץ עילאי של חידוש הציונות.
פרדוקסלית, משבר זה גם מספק הזדמנות לכך, לפי העיקרון של "הרס יוצר".
ראשי המדינה ומיטב המנהיגות הערכית-רוחנית צריכים אפוא להתרכז בחידוש ערכי הציונות
ובהעמדת אתגרים ציוניים מסוג חדש - ולא בוויכוח עם הפוסט-ציונות.
