ציונות עכשיו

ואלה הם המושגים שליוו את הציונות מראשיתה: עם חופשי בארצו, בית לאומי לעם היהודי, התנתקות מהגלות, האדם העמל, הפרחת השממה, התיישבות, החייל העברי הראשון, ביטחון, מיזוג גלויות, כור היתוך והשפה העברית. למרבה הפלא, רוב הדברים התממשו במהלך מאה שנות הציונות.

קשה למצוא דוגמא היסטורית מקבילה לציונות - קיבוץ עם המפוזר על פני ארצות תבל; הקמת מדינה יהודית יש מאין, בפרק זמן כה קצר, תוך שינוי עולם מושגים שלם;

והינתקות מארץ מולדת (ארץ הלידה), מתרבות, משפה ומאורח חיים. ולמרות הכל, המלאכה טרם הושלמה. אבל הפוסט-ציונים - המושפעים מן הגלובליזציה ומהתקשורת החובקת-עולם - מאַמְצים מושגים אוניברסליים, ומנסים להטמיע אותם בחברה שעדיין מתחבטת בשאלות קיום בסיסיות ומתלבטת לגבי המשך דרכה.

הם מסתובבים בעולם, בכל סמינר וכנס בינלאומי, מסבירים כי הקיץ הקץ על הציונות - ומוצאים להם שותפים-לדעה באוניברסיטאות שונות. האקדמאים הללו מדגישים את כישלונה של הציונות, בהיותה כובשת ומדכאת עם אחר, וטוענים כי חטאה הגדול הוא שבנתה את הבית הלאומי היהודי על חורבותיו של אותו עם. במלים אחרות - הם מצדיקים ומאשרים את הגדרת הציונות כגזענות בעצרת הכללית של האומות המאוחדות.

דברים אלה נכתבים בשעה שכוחות הביטחון, צה"ל והמשטרה מפנים את המתנחלים מבתיהם ברצועת עזה, בעימות מילולי קשה - בעיקר מצד המתנחלים. אני מלווה את ההתרחשות בדאגה אישית לבני ולחבריו, הנמנים עם המפנים. בעת הזאת, עיסוק בשאלה אם הציונות מיצתה את דרכה – כפי שעושים הפוסט-ציונים - נראה בעיני הזוי ומנותק מן המציאות.

יש להודות שלא כל מטרות הציונות הושגו.  עלינו להכיר בעובדה שהן זכו לפרשנות שגויה בעקבות מלחמת ששת הימים, כשיהודים התנחלו על אדמת העם הפלסטיני. הניסיון לשלוט על עם אחר הוא משגה. אנחנו זועקים על כך כבר עשרות שנים, מתוך רצון לחזק את הציונות - ובידיעה שהמשך קיומה של הציונות מותנה ב:

* קיומה ופיתוחה של ישראל כמדינה יהודית באופייה, ציונית בדרכה ודמוקרטית במשטרה - שכל אזרחיה יחיו בה בביטחון ויזכו לשוויון הזדמנויות.

* חברה סולידרית, שאחראית לכל בן ובת הנולדים בה - יהודים וערבים כאחד.

* חברה המבוססת על עקרון השותפות לדרך של כל מרכיבי האוכלוסייה  בישראל, ופועלת לאיחוי השסעים בין יהודים וערבים, דתיים וחילונים, ותיקים ועולים - ובין מרכז לפריפריה.

כדי לממש את החזון הגלום במכלול היעדים הלאומיים הללו, נדרש מאמץ מרוכז לבניית איכות שלטון ראויה - מנהיגות שתהווה דוגמא אישית ותפעל ביושר ובניקיון כפיים. בראש סדר העדיפויות של החזון העתידי צריכים לעמוד החינוך וההשכלה, ולא הביטחון והמדיניות. זוהי התשתית הלאומית האמיתית.

גם הפוסט-ציונים עוסקים ביחסה של הציונות לסכסוך הישראלי-פלסטיני ובאפליה בין יהודים וערבים. הם מבקרים גם את היחס כלפי היהודים שעלו מארצות ערב, וקובעים בפסקנות כי היסודות המסורתיים של האידיאולוגיה הציונית התמוטטו זה מכבר. זוהי קביעה גורפת, התלושה מן המציאות. עם זאת, אין להכחיש שחלו שינויים ביישומם של כמה מן היסודות הללו.

נזכיר, לדוגמה, את כור ההיתוך. עם ישראל היה ונשאר הטרוגני מבחינות רבות: מוצא, תרבות, עמדות, ערכים והתנהגות. בשנות ה-50 שימש המושג "מיזוג גלויות" לא רק כסיסמה שמאחוריה ניתן ללכד את העם, אלא גם כמודל אופרטיבי אשר הנחה את החברה ומנהיגיה לקראת היווצרותו של דפוס הישראלי החדש. מושגים נוספים שהיו מקובלים באותו הקשר הם "דור המדבר", "כור היתוך" ו"סיר לחץ".

כבר בשנות ה-60 התעוררו ספקות בנידון - היו שתהו עד כמה אפשרי, או רצוי, לפעול בהתאם למודל הזה. התברר כי מידת הדבקות של בני העם היהודי במסורת המוכרת להם היתה גדולה מן הצפוי. במקרים אחרים נטשו נערים ומבוגרים את ערכיהם המסורתיים - אך  לא הצליחו למצוא להם תחליף, ונותרו מרחפים בחלל ריק.

במקום שיהיה לראשיתה של מהפכה בחיינו כאן - אתגר מרהיב לפתיחת דף חדש, לנו ולילדינו - הפך כור ההיתוך לשק החבטות שבו נתלו כל כישלונות הקליטה וההתערות. את החלל שנוצר עם היעלמו של כור ההיתוך מילאה התמיכה הרחבה בפלורליזם תרבותי - והדרך נסללה ליצירת חברה רב-תרבותית. התא החברתי-תרבותי הוכר כבעל-ערך - הן לפרט (במישור הפסיכולוגי) והן לכלל (מאחר שהוא מעשיר את מגוון ההזדמנויות בחברה כולה). אט אט איבד המודל המונוליטי את קסמו, ובמקומו צמחה סיסמה חדשה של פלורליזם חברתי. 

 אין ויכוח לגבי הגדרת הציונות, הוויכוח הוא על גבולותיה. היום אנחנו נכנסים לעידן חדש, שבו אמורה להיקבע "מפת דרכים", אשר תגדיר את יחסי-הגומלין בין העם היהודי ובין העם הפלסטיני. כך נשלים את הקודקוד החסר במשולש - מדינה יהודית, דמוקרטיה וגבולות קבע. במסגרת זו תעודכן הציונות על-פי המפה החדשה, אך מתוך חובה להגדרתה ההיסטורית, הנותנת את היסודות האידיאולוגים והקיומיים לעם ישראל בארצו.