המחקר הפוסט-ציוני הוא קריאה מחודשת וביקורתית של ההיסטוריה הציונית הקנונית, ברוח ספקנית הנרתעת מנרטיבי-על ומאמיתות מוחלטות. החוקרים הפוסט-ציוניים קשובים גם לקולות לא-ציוניים, והם מציירים באור חדש את הסכסוך הישראלי-פלסטיני ואת יחסה של ישראל לעולים מארצות ערב. עם זאת, המחקר הפוסט-ציוני לא מימש את הפוטנציאל המהפכני הטמון בו עקב התערותם של החוקרים בממסד האקדמי, התמקדותם בנושאים לאומיים והימנעותם מפעילות פוליטית.
מאמר זה בוחן את הרקע להתהוותה של הפוסט-ציונות, מחולליה, תכניה והביקורת עליה. המושג "פוסט-ציונות", אשר הופיע לראשונה כבר ב-1989, דרבן את התפתחותו של דיון אקדמי פורה. חוקרים ביקורתיים בישראל ומחוצה לה, שרובם באים מתחומי החברה והרוח - אורי רם, אורן יפתחאל, אמנון רז-קרקוצקין, דניאל בויארין, עדי אופיר, אבי שליים, אילן פפה, בני מוריס, גרשון שפיר, שלמה סבירסקי, עזמי בשארה ואחרים - תויגו יחד תחת התארים "-חדשים" ("היסטוריונים חדשים", "סוציולוגים חדשים"), ו"פוסט-": ("פוסט-ציונים", "פוסט-קולוניאליסטים"). אפשר להתווכח על דיוקם של תיוגים אלה, אבל הם מבחינים אותם מן ההיסטוריונים ואנשי מדעי החברה הקנוניים והממסדיים.
מה שמייחד את הפוסט-ציונות ואת ההיסטוריונים החדשים הוא העניין ותשומת הלב שהם מקדישים למאפיינים של העבר, שעד לאחרונה התעלמו מהם בדרך-כלל. הפוסט-ציונות היא קריאה מחודשת של ההיסטוריה, המתרחשת באקלים של חקירה ביקורתית של המסורת הציונית. מרבית החומרים לחקירה רדיקלית זו נמצאים במסורת עצמה, אבל אותם אתרים מוכרים נחקרים על-ידי הפוסט-ציונים בעיניים חדשות. נוסף לכך, הפוסט-ציונים מתעניינים גם בקולות לא-ציוניים ואנטי-ציוניים המציעים פרספקטיבה אחרת על תפיסת הציונות את עצמה ואת עברה.
ההיסטוריונים מן הזרם המרכזי מחפשים נתונים רשמיים וממשלתיים מבוססים היטב, על מנת ליצור מחקר חדש. ההיסטוריונים החדשים, לעומת זאת, כופרים בקיומם של נתונים כאלה, ועל כן הם מבססים את מחקריהם על בחינה ביקורתית של הנתונים הידועים. מטרתם הסופית היא להשתמש בחומרים אלה בדרך חתרנית, שעניינה ערעור על השתלטותם המוחלטת של החוקרים הציוניים, המבוססים בזרם המרכזי, על הנתונים.
במהלך שנות ה-90' עסקו החוקרים הפוסט-ציוניים בניסיונות של חלוקה-מחדש, הן של תקופות והן של מיקום. השיח התמקד בהגדרות שניתנו למושגים כגון גבולות – ועקב כך, במשמעות שיש לגבולות ולאזורי גבול שנתחמו בעקבות המהלכים ההיסטוריים, שהובילו לכינונה של ישראל כמדינה.
ארכיונים בריטיים וישראליים, שהכילו מידע אשר סווג עד אז כסודי, נפתחו לראשונה לציבור בשנות ה-80' - ואז ניסו היסטוריונים חדשים, כמו בני מוריס, אבי שליים ואילן פפה, לתאר מחדש את ציוני הדרך בהיסטוריה הציונית. סוציולוגים שהושפעו מכך השתמשו שוב במידע עצמו, ובמה שכתבו היסטוריונים שכוננו את הקאנון ההיסטורי הישראלי בתחומם שלהם – ועיבדו אותם מחדש. בניגוד להיסטוריונים או לסוציולוגים ה"ההרואיים", ההיסטוריונים והסוציולוגים החדשים ערכו את המחקר הגנאולוגי (חקר מקורות ופרשנות מחודשת של שורשי ההתפתחות) בשיטה פוקודיאנית (Foulcault) - הקבלה והתרה של הקשרים בין כוח לבין ידע.
התוצאה של קריאת תגר זו - ושל עבודת המחקר של היסטוריונים חדשים כמו אמנון רז-קרקוצקין ואילן פפה, שהכניסו מחדש לדיון תקופות מחוקות כמו הגלות - נדמית כמעט כהמצאה רטורית וכדרך להבנות "אחר" היסטורי, המאפשר לנו להגדיר הווה נחשק באמצעות הנגדתו לעבר או באמצעות הצגת התפכחותו מהעבר. במחקרים אלה נחשפות דמוניזציה של הערבי בהיסטוריה הציונית הקנונית ומחיקת הנכבה - השואה הפלסטינית - שהיתה המחיר ששילמו הערבים על הקמתה של מדינת ישראל. כך הוליך המושג "פוסט-ציונות" למשבר בכל תפיסת ההיסטוריה הציונית והחלוקה לתקופות, שהיתה מקובלת בזרם המרכזי. כל מאפיין מובחן של הפוסט-ציונות ממוקם בעידן הקודם לזה שלנו ומערער על כורחיותו.
התחוללותה של הפוסט-ציונות מעוגנת בהתפתחותם של חידושים תיאורטיים, ובהם האוריינטליזם (בעקבות סעיד ושוחט) והפוסט-מודרניזם (בעקבות דרידה ופוקו). מחקריהם של אופיר ורם מדגימים באופן הטוב ביותר את הדגש הפוסט-מודרניסטי על היבטים אנטי-ממסדיים ואנטי-כוללניים, וכן את הרתיעה מאמיתות נצחיות או מטאפיזיות - ומנרטיבי-על המתיימרים לספק הסברים מוחלטים. הפוסט-ציונות היא גישה ספקנית כלפי מטא-נרטיבים, ובכך החוקרים הביקורתיים של הפוסט-ציונות מבדלים את כתיבתם מן המחקר בזרם המרכזי, המחשיב את עצמו כ"ציונות גבוהה".
השפעתה של הפוסט-ציונות עוררה ספקנות וקריאה מתנגדת של המיתוסים הציוניים המכוננים - ובראשם, האופן שבו ניהלו האבות המייסדים של הציונות את הסכסוך עם העם הפלסטיני ועם העולם הערבי כולו.
על-פי הפוסט-ציונות, קביעתם של יחסי הכוחות אינה מותנית רק בייצור חומרי אלא גם בייצור של דימויים ושל מידע על החברה הישראלית. הפוסט-ציונים גורסים כי טקסטים, הקשר, שפה, שיח, דימויים ויזואליים ותופעות תרבותיות אחרות הם גורמים מרכזיים בהבניית המערך של יחסי הכוחות בחברה – לא פחות, ואולי אף יותר, מתהליכים פוליטיים וכלכליים. הכיוון ה"לינגוויסטי" הזה של המחקר הפוסט-ציוני מסביר את חשיבות הביקורת על יהדות ולאומיות בכל הגרסאות העכשוויות של פוליטיקה אופוזיציונית.
החוקרים הפוסט-ציוניים הפקיעו את העיסוק בתולדות הציונות מבעלותם המוחלטת של החוקרים מן הזרם המרכזי – אנשי "הציונות הגבוהה" – והדגישו את ריבוי --הקולות ואת חשיבותה של ההטרוגניות, אבל בפועל הם דבקו במסגרות הישנות (אקדמיה וארגונים שרוב חבריהם הנם גברים יהודיים ממוצא אשכנזי).
מבקריה של הפוסט-ציונות האשימו אותה שאין לה כל מודל – ובעיקר, שהיא אינה מעלה הצעות לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אלא מגבילה את עצמה לוויכוח מבלי להציע איך לעבור מפעילות אקדמית לפעולה פוליטית. לאור עמדה מעוררת-מחלוקת זו כלפי הפוליטיקה הפוסט-ציונית, התפתחו יחסים חשדניים בין חוקרים פוסט-ציונים ובין חוקרים ומנהיגים פוליטיים פלסטינים. ואכן, ההוגים הקדישו אך מעט תשומת-לב מפורשת לנושאים שהעלו פלסטינים שמחוץ לעולם האקדמי. החוקרים הפוסט-ציוניים הבולטים נשארו מחוץ לפוליטיקה והגבילו עצמם לפרסומים בכנסים סמי-אקדמיים - ולכל היותר, לפעילות בארגונים לא-ממשלתיים, שרוב חבריהם הנם גברים ישראלים, יהודיים ואשכנזים.
יחד עם זאת, הפקעת הבלעדיות על חקר הציונות מידיהם של חוקרים אקדמיים מן הזרם המרכזי, והעברתה גם לידיהם של חוקרים ביקורתיים, אפשרה לחקור את הציונות בהקשרים שונים. למעבר זה לפרדיגמה ביקורתית נלווה היבט פוליטי. כנגד ההיסטוריה הציונית והלאומיות היהודית, המבוססות - השיח של הפוסט-ציונות היה משחרר, ונתן השראה לקבוצות מחקר חדשות. כך התפרסמו עבודות וכתבי-עת, כמו "תיאוריה וביקורת", שפרצו למרכז הבמה - במקרה זה, באמצעות מוסד ון-ליר, "מגדל שן" המצוי בלב האקדמיה הציונית ומשרת אותה מאז היווסדו.
עבודות אלו חרגו מן הפרקטיקה, השימוש הלשוני ועבודות המדיה, החינוך והטכניקה, שמקורם באתרים חיוניים לדיכוי ולשימור מעמדה של האליטה הציונית. הטכניקות הבולטות של הריסת הנרטיב במחקרים פוסט-ציוניים ביטאו את חשיבות ההתעלמות מהבחנות ישנות בין היסטוריה גבוהה ונמוכה.
המחקר הפוסט-ציוני שאף להשתמש בכוח האפקטיבי של הקולות והדימויים ההטרוגניים, אך נכשל בניסיונו לפתוח לרווחה את הדלת לז'אנרים מעורבים ולפרוץ את תחומי הגינונים האקדמיים המקובלים. החוקרים הפוסט-ציונים התערו בקרב החוקרים הממוסדים, וכולם - מלבד סבירסקי (שפועל באופן עצמאי כבעל מכון פרטי למחקר רדיקאלי חברתי, "אדווה") - פועלים מתוך לבה המבוסס של האקדמיה בישראל, באמריקה ובאנגליה.
הממסד האקדמי הציוני, המיוצג על-ידי חוקרים מכובדים כמו ליסק, דשן, בן רפאל, אניטה שפירא וגורני, גינה את העדר כובד-הראש אצל הפוסט-ציונים וביטא בוז גלוי להתמכרותם להטחת ביקורת בציונות. התמכרות לביקורת באשר היא ביקורת, התערות בליבה של האקדמיה ואכזבתם של פלסטינים, חוקרים ופעילים כאחד, גרמה לכך שעבודתם של הפוסט-ציונים - שהיא בעלת פוטנציאל מהפכני בזכות שלילתה את המובן-מאליו ובזכות ניסיונה ליצור שיח אלטרנטיבי יש מאין – נחלה כישלון.
הפוסט-ציונות עסקה בנושאים סמויים בנרטיב-העל הציוני: היחס לנכבה הפלסטינית, יחסה המפלה של הציונות להגירה ההמונית של יהודים ממדינות ערביות, היחסים הקרובים בין כוח פוליטי וייצור הידע האקדמי. אולם, הביקורת המרובה על נרטיבי-העל הביאה לפרדיגמה כללית של חזרה לשיח על מידת השינוי בחברה הישראלית עצמה, ועל העובדה שהקשר בין מחקרים עכשוויים לבין ריבוי של זרמים דתיים ביהדות, של סגנונות לאומיים ושל פרקטיקות היה בעייתי בדרכים חדשות. יש ריבוי וכפילות של "משחקי שפה", כפי שהציע לאוטר לכנות התנסות בלתי-פוסקת בכל המשחקים הללו. בסופו של דבר, כל כמה שהשיח הוא ביקורתי ומשתמש בכלים פוסט-מודרניים, הריהו מתנקז לדיון בלאומי וביהודי ואינו מצליח לפרוץ את הגדרות אל מחוץ לו.
לסיכום, הפוסט-ציונות משמשת אתר לדיון בין חוקרים של מדעי החברה והרוח בחמש-עשרה השנים האחרונות. דיונים אלו נסבים בעיקר על יחסה של הציונות לסכסוך הישראלי-פלסטיני, לאפליה כלפי יהודים-ערבים, וליחס התיאוריה לפעולה פוליטית ולסדר השליט. הפוסט-ציונות מתקשרת להתמוטטות של היסודות המסורתיים של האידיאולוגיה הציונית, כפי שהתעצבה על-ידי האבות המייסדים של הציונות, ומייצרת ביקורת אפקטיבית על הסטטוס-קוו ועל חוסר-המוצא שבו שרויה החברה הישראלית. היא מתבוננת ביחסים שבין הפרקטיקה הפוליטית לבין הדימוי השולט של הגבר הישראלי היהודי, ומציעה תפיסה הטרוגנית יותר של הציונות. הפוסט-ציונות אינה סובלנית דייה לריבוי, אבל לפחות היא מדגישה את ריבוי הקולות, את השאלות והקונפליקטים, אשר ניפצו את תמימות הדעים השלווה (שמעולם לא התקיימה באמת), שבה התגאו נרטיב-העל והציונות המסורתית.
