פוסט-ציונות והאתגר הדו-לאומי

המושג "פוסט-ציונות" משמש בשיח הישראלי בהוראות שונות המשתלבות זו בזו - ובכל המקרים דומה כי יותר משהוא תורם לדיון, הריהו מטעה ומטשטש. מצד אחד, הוא מובן כתיאור היסטורי של תהליך שבו התפרקה לכאורה החברה הישראלית מסמליה הלאומיים ומהמיתוסים שהגדירו אותה - ובמקום הנרטיב הלאומי הקודם מתפתחות זהויות חדשות, "פוסט-לאומיות". מצד אחר, המושג מסמן זהות תרבותית-אידיאולוגית של מי שרואים את עצמם כ"פוסט-ציונים", כלומר משוחררים לכאורה ממיתוסים ישראלים ויהודיים, ובעלי תפישה אזרחית-דמוקרטית.

בהוראה נוספת, הוא בא להגדיר את המחקר הביקורתי שהתפתח בעשרות השנים האחרונות וחשף את היבטי ההכחשה שעליהם נשען הנרטיב הציוני. בכל ההוראות הללו, השימוש במושג מוליך לשימור הגבולות של החברה הישראלית, שעליהם הוא אמור לכאורה לערער.

אינני בא לטעון שאין ממש בתופעות המזוהות ומקוטלגות כ"פוסט-ציוניות", או להמעיט באתגר שהציבה המחשבה הביקורתית בעשרות השנים האחרונות. אין ספק שבעשורים האחרונים חלו שינויים משמעותיים בתרבות הישראלית, ואלה היו כרוכים בהתפרקותו של הנרטיב הלאומי כפי שהיה ידוע עד אז, ובהתפתחותן המקבילה של תפישות חדשות. אני עצמי מזדהה עם חלק ניכר מהעקרונות המיוחסים לפוסט-ציונות, ובפרט עם המודעות להיבטי ההכחשה וההשתקה שעליהם נשענת התודעה הישראלית-ציונות.

השאלה היא מהי המשמעות של הגדרת ההיבטים הללו כ"פוסט-ציונות". אין זה עניין סמנטי בלבד, ומאחרי הביטוי הזה מסתתרת תודעה שלמה שאותה עצמה יש לחשוף ולפרק. אורי רם - המבטא המובהק ביותר של הפוסט-ציונות – מבחין, למשל, בין שתי תפישות שהתפתחו במקביל בעשורים האחרונים, על רקע תהליכי הליברליזציה, ההפרטה והגלובליזציה של ישראל. האחת, שאותה הוא מכנה "פוסט-ציונית", מבטאת תודעה חילונית מסוג חדש, שאיננה מזהה את עצמה עם הלאומיות ובדרך כלל מזוהה עם תודעה אזרחית ועם תרבות צרכנית. מולה התפתחה מה שהוא מגדיר כ"ניאו-ציונות", המבטאת שילוב הולך וגובר של תפישה דתית עם לאומיות פרימורדיאלית. את התפתחותן של שתי אלה הוא מנתח במסגרת של הגלובליזציה.

רם מציע ניתוח מורכב ורב-תובנות של השינויים שחלו בישראל - אבל בהגדרתה של הזהות החילונית החדשה שהתפתחה בישראל כ"פוסט-ציונות" הוא ממחיש את גבולותיה. בסופו של דבר, לא רק שאין הבנייה זו תורמת לליבון השאלות, אלא שהיא משמרת את אותם דפוסי תודעה שהיא אמורה לבקר. זוהי הבנייה אוריינטליסטית במובהק: הפוסט-ציונות מוגדרת כביטוי של זהות מערבית אינדיבידואלית, אזרחית ודמוקרטית, העומדת מול מה שמוגדר - במפורש או שלא במפורש - כ"מזרח", ואליו משויכות כל התופעות ה"מגונות".

בראש ובראשונה, יש לתת את הדעת לעובדה הפרדוקסלית שבכל מקרה אין המושג "פוסט-ציונות" כולל ערבים, אלא מתייחס במובהק ליהודים-ישראלים. ערבים אינם יכולים להיות פוסט-ציונים כשם שאינם יכולים להיות ציונים. באופן תיאורטי, הם יכולים להיכלל בתוך ההגדרה של "פוסט-ציונות" - אבל זאת בתנאי שיוותרו על זהותם הלאומית הערבית, ויאמצו את הזהות המגדירה את עצמה כ"אזרחית".

תל-אביב. העיר היחידה במערב שכמעט ואין בה ערבים (צילום: איי-פי)

אם כן, זו איננה זהות "אזרחית" כפי היא מתיימרת להציג את עצמה, אלא זהות לאומית יהודית המגדירה את עצמה כ"פוסט-לאומית", זהות יהודית שמגדירה את עצמה כלא-יהודית. אין זה מקרה שתל-אביב - העיר המזוהה יותר מכול עם הזהות הפוסט-ציונית, העיר המשוחררת-לכאורה מהמיתוסים הלאומיים - היא העיר היחידה במערב שכמעט ואין בה ערבים. תל-אביב אינה חסומה רק בפני ערבים מהשטחים, אלא גם בפני ערבים ישראלים. שביעות הרצון ה"אזרחית" מטשטשת את העובדה שמדובר בזהות יהודית - וכך, בעת ובעונה אחת, שוללת הזהות הפוסט-ציונית גם את הזהות היהודית וגם את הזהות הערבית.

לפיכך, עדיף להגדיר תופעות אלה כ"ציונות פוסט-מודרנית" ולא כפוסט-ציונות.  הציונות הפוסט-מודרנית אינה כוללת היבטים מרכזיים של הביקורת והמאבק המזרחיים, הגם שאלה הם יסודות מרכזיים של הדיון הביקורתי. השימוש במושג "פוסט-ציונות" מאפשר לכלול את הביקורת המזרחית, בתנאי שהיא מבוססת מראש על מושגים אזרחיים או חברתיים, ולא על מושגים של תרבות ומסורת. למעשה, דווקא לש"ס מתאים יותר הכינוי "פוסט-ציונות" - שכן היא מעודדת פטריוטיות יהודית-ישראלית, שאיננה מזוהה עם הסיפר הציוני הקלאסי - אלא שזיהוי כזה נותן למושג משמעות שונה לחלוטין מזו שיש לו בפועל.

השימוש במושג פוסט-ציונות להגדרת תקופה או הלך רוח הוא תמוה במיוחד, נוכח העובדה שמעולם, כמדומה, לא היה מעמדה של האידיאולוגיה הציונית משמעותי כל-כך, הן בישראל והן מחוץ לישראל. נכון הדבר שהיבטים שונים של האידיאולוגיה הציונית נוסחו-מחדש - בין היתר, כתגובה לאתגר שהציבה הביקורת - אבל עקרונות ציוניים ומיתוסים ציוניים, לא רק שנחלשו, אלא אף התחזקו. שורה ארוכה של אישים - משפטנים, היסטוריונים, עיתונאים ואחרים - פנו לנסח-מחדש ולהצדיק את הגדרתה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, וטענו שוב ושוב שאין שום סתירה בין צדדיה של המשוואה. המושג "פוסט-ציונות" הפך בפיהם לכינוי גנאי כלפי כל מי שאיננו מקבל את עקרונות- היסוד הציוניים - ומאז האינתיפאדה, גם כלפי מי שמבקר את המדיניות הישראלית.

ההתנגדות ל"פוסט-ציונות" היא תופעה מעניינת כשהיא לעצמה, ומשקפת את החרדות והקשיים שהציבה הביקורת בשנים האחרונות. עצם הצורך להקדיש חיבורים רבים כל-כך לשם הגנה על הגדרתה של ישראל כמדינת העם היהודי, לשם הגנה על הנוסחה "מדינה יהודית ודמוקרטית", ולשם הכחשת כל אחריות ישראלית לנכבה – מעיד עד כמה הגדרות ותפישות אלה אינן מובנות מאליהן.

דומני שאם רוצים להשתמש בביטוי "פוסט-ציונות", הרי שהוא מתאים דווקא לתופעות אלה של ציונות חדשה. הציונות שהן מבטאות נבדלת מהציונות כתופעה היסטורית: אין היא מזוהה עם החברה הישראלית בלבד, אלא הפכה להיות האידיאולוגיה האולטימטיבית של היהדות הממוסדת בעולם כולו, הן בישראל והן מחוצה לה. הציונות מנוסחת כיום, לעתים קרובות, על-ידי אינטלקטואלים יהודים, שזיקתם לחברה הישראלית ולהוויה הישראלית היא קלושה. זוהי מעין דוגמה, שכל הנמצא מערער עליה מוגדר כבוגד. הציונות גם הפכה להיות מרכיב בסדר העולמי, עד כדי כך שהסתייגות ממנה נתפסת במסמכים רשמיים כאנטישמיות. בהקשר זה, הדיבור על פוסט-ציונות מחייב יחס שונה לחלוטין אל המושג.

הציונות החדשה בישראל מזהה את עצמה עם מה שמכונה "מרכז" - ורבים ממייצגיה תומכים כיום בפתרון של שתי מדינות, שרובם התנגדו לו בעבר. תמיכה זו אינה נשענת על הכרה בזכויות הפלסטינים, אלא על עקרון ההפרדה, וההצדקה הבלעדית לה היא הצורך לשמור על הרוב הדמוגרפי היהודי. בשם תמיכה זו שוללים מבטאיה השונים של הציונות החדשה כל ביקורת על ישראל, עד כדי האשמת הפלסטינים בהמשך הכיבוש. יחד עם זאת, מעניין לציין שבנקודה זו אין מחלוקת ממשית בין הציונים החדשים ובין הפוסט-ציונים. גם אצל אלה וגם אצל אלה מתבצע הניתוח של מדינת ישראל על סמך ההנחה שהכיבוש הוא מצב זמני שעתיד להגיע לסיומו. במובן זה, אפשר לראות את הפוסט-ציונות כשיח ציבורי בתור חלק מהאשליה שהתפתחה בעקבות הסכם אוסלו.

הדברים אמורים גם ביחס להיסטוריה הרוויזיוניסטית, שעמדה על אחריותה של ישראל לשאלת הפליטים הפלסטינים. מחקר זה לא הוביל לדיון חדש באופיו של הסכסוך ובדרכי פתרונו, אלא הוצג כביטוי ליכולתה של החברה הישראלית להתבונן באומץ בעברה. אלא שבינתיים הובהר ששאלת הפליטים איננה רק שאלה הנוגעת לעבר, אלא שאלה מרכזית בהווה, הגם שהיא מעוררת חרדות מובנות. הגדרת המחקר כפוסט-ציוני התמקדה במחקר עצמו, ולא פתחה דרכים חדשות לדיון. דווקא האתגר המרכזי שמבקרי הפוסט-ציונות מייחסים לה - דהיינו, השאיפה לדמוקרטיזציה של המדינה והגדרתה כמדינת אזרחיה - לא הוצג על ידי פוסט-ציונים, אלא על-ידי אינטלקטואלים ערבים, ובעיקר על-ידי עזמי בשארה, שגם  הפך אותו לבסיס לפעילות פוליטית במפלגת בל"ד, לצד התביעה להכרה באזרחיה הפלסטינים של ישראל כמיעוט לאומי.

אפשר להסכים עם הרבה היבטים של הביקורת המופנית כלפי הזהות הפוסט-ציונית. עצם הניסיון להגדרה "פוסט-לאומית"-לכאורה משקף התנערות מאחריות, ומונע את היכולת להתמודד עם השאלות הקשות שמתחייבות דווקא מתוך הביקורת. בסופו של דבר, דומה שהשאלות נותרו אותן שאלות: שאלת היהודים ושאלת הערבים. ההתנערות מהזהויות הלאומיות מונעת את האפשרות לדון מחדש בשאלות אלה.

לאור זאת אני סבור כי רק התפישה הדו-לאומית עשויה לתרום ממד חדש לדיון הנוכחי – מאחר שהיא כוללת בתוך מסגרת אחת גם יהודים וגם ערבים, ומבוססת על ההכרה בכך שלא ניתן לדון בזכויות היהודים במנותק מהדיון על זכויות הפלסטינים. במושג "דו-לאומיות" אין כוונתי בהכרח לפתרון פוליטי של מדינה אחת דו-לאומית. פתרון כזה נראה היום רחוק, לא פחות מפתרון של שתי מדינות. כוונתי היא לשורה של עקרונות-יסוד, שאמורים לכוון כל הסדר וכל תהליך - ובראשם השאיפה לשוויון מלא, לאומי ואזרחי, בין יהודים ובין ערבים. אי-אפשר לשאוף לשוויון על בסיס שלילה וטשטוש של הזהויות. הביקורת איננה מספקת, אם אינה מציבה חזון חלופי ושאיפה להגדרה חלופית של הקולקטיביות הישראלית-יהודית.

העמדה הדו-לאומית נשללת גם על-ידי הציונים החדשים וגם על ידי הפוסט-ציונים. הציונים החדשים מציגים אופציה זו כרצון לחסל את קיומה של מדינת ישראל ואף כחיסול עצם הישות היהודית בארץ. באופן הזה הם ממחישים שמשמעותה של הציונות לגביהם היא שלילה מפורשת של כל פשרה המבוססת על שוויון. פוסט-ציונים מתנגדים לדו-לאומיות מסיבות שונות לחלוטין: בעיניהם, המושג משמר תודעות לאומיות ואף משכפל אותן, במקום לשלול ולטשטש אותן. אולם טענות אלו הן  טענות חסרות-שחר, כאמור, שכן דווקא הזהות הפוסט-ציונית, המתנערת לכאורה מהלאומיות, משמרת את הגבולות הלאומיים.

דו-לאומיות מציבה בפנינו אתגר מסוג אחר: השאלה העומדת בפנינו כיום היא כיצד ניתן להגדיר זהות יהודית-ישראלית קולקטיבית, המבוססת על הכרה בזכויות הפלסטינים ועל השאיפה לקיום שוויוני. השאלה איננה עצם קיומה של קולקטיביות ישראלית-יהודית, אלא אופני הגדרתה. מול ההגדרות הנוכחיות - הציוניות והפוסט-ציוניות - אשר מרחיקות את הערבים אל מחוץ לדיון, מציעה לנו המסגרת הדו-לאומית כיוון מחשבה מסוג אחר - דה-קולוניזציה של הזהות הישראלית, כבסיס להכרה הדדית ולשותפות של תושבי הארץ.