החג של החגים

בשבת שמשית של תחילת דצמבר, לפני כמה שבועות, התכנסו מאות אנשים ברחובות של ואדי ניסנס בחיפה כדי לחגוג חג מיוחד במינו. הוא נקרא "החג של החגים", ולמרות ששמו מתייחס למועדים של שלוש הדתות הגדולות בישראל – חנוכה, כריסטמס ורמדאן, שמתרחשים כולם בטווח של חודש – הרי שמטרתו אינה להדגיש את התכנים הדתיים של כל חג. "המטרה היא לנצל את העובדה שהחגים מתקיימים באותו זמן, ולתת ביטוי לפסיפס האנושי הייחודי של חיפה", מסביר ד"ר מוטי פרי, מנכ"ל בית הגפן, המרכז היהודי-ערבי בפתחו של ואדי ניסנס שמארגן את הפסטיבל מזה 11 שנה, "אנחנו רוצים להדגיש את המשותף."

מסביב יש שנאה, ובוואדי – חיוכים

ומהם התכנים המשותפים לערבים וליהודים בחיפה? לפי הפרשנות של מארגני הפסטיבל, המשותף נמצא בעיקר בזירה התרבותית. מסלולי אמנות ושירה הוקמו בפסטיבל, ובהם יצירות של אמנים ומשוררים יהודים וערבים, כמו גם מסלול שנושאו הסופר אמיל חביבי, יריד עתיקות ועוד. המסלולים מתחילים בגלריה של בית הגפן, ונשפכים לתוך הוואדי. השירים, הפסלים, הציורים והצילומים נמצאים על קירות הבתים, על הרצפה, על המדרגות ועל הגגות והמרפסות, ומקנים לטיול בשכונה צביון של גילוי אוצרות מתמשך. נושא מסלול האמנות השנה היה "זירת משחק", והאמנים נתנו לנושא ביטויים שונים. ביצירות רבות, המשחק הפך לאלים: אניסה אשקר צילמה את עצמה כמתאגרפת, וקראה ליצירה "אלופה – קיר מבט (מוחמד עלי)". כמה אמנים, דוגמת אחלאם שיבלי, פירשו את זירת המשחק כמטווח. דוד טרטקובר התייחס דווקא לרצח רבין. הפוליטיקה נעדרת-נוכחת, מרומזת, אבל בדרך-כלל לא מפורשת. האלימות נמצאת בתת-מודע של החגיגיות השמחה ברחוב.

אחד המסלולים בוואדי מוקדש לסמי מיכאל, והסופר עצמו עומד וצופה בהנאה בקהל הדו-לאומי שהתקבץ ברחוב חדד, בציפייה לטקס פתיחת הפסטיבל. "מסביב יש שנאה ואימה ועוינות בין העמים", אומר מיכאל, "ופה עומדים יהודים וערבים, בלי חשש שמישהו יזרוק פצצה. זה הישג אדיר. זה נותן תקווה".

ברחובות הצרים של הוואדי הוקמו דוכנים לממכר מזון, חנוכיות וקישוטי כריסטמס. הרב-תרבותיות מתבטאת בשילובים לא צפויים – עץ אשוח בחלון ראווה וריח נישא של קפה עם הל מתערבבים בצלילי "בלבלי אותו" בפול ווליום. האחווה באה לידי ביטוי בחיוכים, במחוות קטנות של אדיבות משני הצדדים. התושבים ובעלי העסקים בוואדי מקדמים את האורחים בברכה, אומר ויקטור חג'אר, יו"ר ועד תושבי ואדי ניסנס ובעל חנות דגים בשכונה, "היהודים לומדים לראות את השמחה ואת האהדה על הפנים שלנו, ולא לפחד". השנה, לראשונה, היה ועד התושבים מעורב בארגון הפסטיבל. דובר הוועד, דאהר מוסא, טוען ש"השיתוף נותן יותר אותנטיות ושותפות, מי שגר ברחוב יודע שזה גם שלו. האנשים הם שותפים, לא רק תפאורה".

כל שנה, בלי פוליטיקה

האם השותפות הזו יכולה לצאת מגבולות ואדי ניסנס, ולחלחל לערים נוספות בארץ? ד"ר פרי סבור שכן. זו מטרת הפסטיבל – להפיץ את הבשורה. אבל בינתיים, כצפוי, פסטיבל "החג של החגים" הוא מאורע ייחודי בארץ, ואולי גם בעולם כולו. אחרי הכל, חיפה ידועה בדו-קיום הייחודי שלה, בחיים השקטים-יחסית שמנהלים ערבים ויהודים בשכונותיה. שילוב ייחודי של דמוגרפיה, כלכלה, היסטוריה ושמירה זהירה על האיזון מצד ראשי עיר, בעבר ובהווה, גרמו למצב הנדיר שבו אפילו מאורעות אוקטובר 2000 לא התפתחו כאן ליותר מהפגנות לגיטימיות, ולא קיבלו צביון אלים. מצנע, ראש העיר דאז, דאג לרסן את הפוטנציאל לאלימות – והתושבים הקשיבו לו. הפסטיבל התקיים כסדרו בנובמבר-דצמבר של אותה שנה. בתקופה שבה יהודים חששו להגיע לשכונות ערביות, וערבים חששו להיכנס לקניונים, הרחובות של ואדי ניסנס התמלאו במבקרים מחוץ לעיר. קשה לדמיין את זה קורה בעיר אחרת. "כולנו תומכים בפלסטינים, וברצון שלהם למדינה", אומר לי חג'אר, מסכם את הדברים שאמרו לי תושבים ערבים אחרים, "אבל כולנו גם בעד דו-קיום לשני העמים".

הפוליטיקה נראית רחוקה מאוד מרחוב חדד, שם תזמורת הצופים האורתודוכסים של יפו ורמלה מתחילה לנגן בתלבושת של מדים אדומים עם כפתורי זהב. ראש העיר עולה לנאום – העירייה היא אחד ממממני וממארגני הפסטיבל – אבל לא נרשמת נוכחות של פוליטיקאים ברמה הארצית, שינצלו את הבמה והמיקרופון הפתוח למסרי תעמולה. זהו חלק מניסיון מודע של המארגנים להגן על הפסטיבל מפוליטיזציה. זה מה ששומר עליו מלהפוך לעוד הפגנה, ומביא אליו כל-כך הרבה אנשים. "תוכן הפסטיבל הוא לא ההפגנות", אומר סמי מיכאל, "החיים זה לא לצעוק בהפגנות, אלא לשמוח יחד, לאכול יחד, לבכות יחד ולהסתובב יחד. זה השלום האמיתי". ובמשך כמה שבתות בחודש דצמבר, מדי שנה, השלום האמיתי שוכן בוואדי ניסנס.