לפני זמן-מה עיינתי בגיליון אוקטובר של "אופקים חדשים", במתכונתו המודפסת. בעמוד השער הופתעתי לגלות כי הסופר סמי מיכאל מביע אמפתיה לחמאס ולחיזבאללה, ומשווה את הצבעת המזרחים לליכוד לנהירה הערבית אל האיסלאם. חלק הארי של אותו גיליון הוקדש לראיון בן ארבעה עמודים עם סמי מיכאל.
לא הופתעתי מתוכנו של הראיון - דעותיו הקיצוניות של מיכאל ידועות זה מכבר - אלא מהמשקל שניתן לדברים. המיקום, ההיקף והדגשים יצרו תחושה ברורה שאלה המתיימרים להמשיך את דרכו של ברל כצנלסון התמסרו בפועל לדרכם של סמי מיכאל ותואמיו. נושאי הדגל של תנועת העבודה פנו לדרכן של "ברית שלום" ותנועות אנטי-ציוניות אחרות.
הראיון עם סמי מיכאל משקף את המגמה הכללית השוררת כיום במפלגת העבודה, אשר נסחפת לאיטה אל המחוזות האנטי-ציוניים. הוויכוח על גורל שטחי יש"ע - שאינו משקף בהכרח את קו השבר בין ציונים ובין שאינם כאלה – מטשטש את התהליך הזה במידת-מה, אבל מי שמבקשים להמשיך את דרכם של ברל ובן גוריון התקרבו, מדעת או שלא מדעת, אל יריביהם הגדולים משמאל, מחוץ למחנה הציוני.
ברל כצנלסון |
אלמלא נערכו לאחרונה "חגיגות" לציון 60 שנה למותו של ברל, אולי לא הייתי טורח לנסות ולהציב מראה בפני קוראי העתון המקוון הזה, היוצא מטעם קרן ברל כצנלסון. אלא שיום השנה הזה צוין במחנה תנועת העבודה בתחושה של התרפקות גדולה על דמותו ורעיונותיו של ברל, וכדאי שנבדוק למה בדיוק יש לערוג.
ההתרפקות הזאת, מתברר, היתה סלקטיבית ומניפולטיבית. כדאי לעמת אותה עם עקרונות היסוד בתורתם של ברל ורוב מורי הדרך האחרים של תנועת העבודה, כדי להבין עד כמה רחוקה דרכם של המתרפקים ממקורותיהם. מי שהפך את יאסר ערפאת לשותף בקבלת פרס נובל לשלום, היה מוכן למסור את ירושלים בקמפ דיוויד ואף מבקש לערטל את המדינה שלב אחרי שלב מדמותה הלאומית והיהודית - ראוי לו לפחות שיצהיר כי זנח את דרך המלך, הדרך הציונית הקלאסית.
מעניין במיוחד להיזכר בכמה מעמדותיו של ברל במישור הלאומי, המדיני והיהודי. ברל היה אקטיביסט ותקיף במישור המדיני, היפוכם המוחלט של שמעון פרס ואפילו אריאל שרון במהדורתו החדשה. הוא התנגד באופן נחרץ לתוכנית ועדת פיל, שהיתה מקובלת באותה עת על גורמים שונים בישוב, ובניגוד לראשי "העבודה" בימינו הוא עמד על כך שירושלים כולה תהיה חלק בלתי-נפרד מהמדינה היהודית. בנאום שנשא בקונגרס הציוני ב-1937, אמר ברל:
"אם נוטלים גם את ירושלים מן המדינה היהודית, עושים לאל את המדינה מבחינה פסיכולוגית, תרבותית ופוליטית. אל נא יראו בזה, בביטול, עניין של סנטימנט בלבד. שכן מדינה יהודית, ואפילו מצומצמת, עם ירושלים, תתקבל על-ידי העם היהודי כאתחלתא, ומדינה יהודית בלי ירושלים תהיה כגוף מותז ללא ראש ... ירושלים מחוץ לתחום הרי היא סכנת חורבן למדינת היהודים."
במישור הלאומי-דתי, ברל הבין את הזיקה העמוקה שבין הארץ, היהדות והעתיד. בתגובה להחלטתה של אחת מתנועות הנוער לצאת למחנה קיץ בתשעה באב, הוא פרסם בעיתון "דבר" מאמר חריף בשם "חורבן ותלישות":
"מה ערכה ומה פריה של תנועת שחרור שאין עמה שורשיות ויש עמה שכחה," קבל ברל, והוסיף: "אשר תחת לטפח ולהעמיק בקרב נושאיה את הרגשת המקור ואת ידיעת המקורות, היא מטשטשת את זכרון נקודת המוצא ... כלום היינו מסוגלים כיום הזה לתנועת תקומה, לולא היה עם ישראל שומר בלבו בקשיות עורף קדושה את זכר החורבן? ... זהו כוחו של הסמל החיוני, המגובש והמפרה בקורות עם."
ובימינו - אין ספק שצמרת מפלגת העבודה היתה מסרבת לאמץ את המובאות הללו, וגם המיליה הרעיוני-תרבותי של "העבודה" היה מחרחר בבוז וזונח את עקרונותיו של ברל ללא הנד עפעף. אלא שהשנים לא הקהו את תוקפם של הרעיונות - רק סייעו לנשיאת שמו של ברל לשווא.
דווקא ממשיכי דרכם של כצנלסון, טבנקין, א"ד גורדון, חנקין ובן גוריון דרושים לנו היום: ממשיכי דרך שהיא אנטי-תזה לעכשוויזם ולכניעה ללחצי החוץ, אנטי-תזה להעדר ההנהגה ולשחיתות המידות במפלגת העבודה ובליכוד, וגם אנטי-תזה ל"חורבן ולתלישות", כלשונו של ברל, שבאים לידי ביטוי ברעיונותיו של סמי מיכאל ושל מי ששותה את דבריו בצמא.
