ראיון עם שולמית אלוני

מה כתוב בתעודת הזהות שהיית מנפיקה לעצמך?

אני רואה עצמי כאזרחית ישראלית, בת לעם הישראלי, במדינת ישראל. אני מוחה על כך שהפכו אותנו לעדה דתית סגורה, יהודית, שאני לא יכולה לצאת ממנה. הרי ישראל הוא אבי האומה, ואנחנו מדליקים ביום העצמאות 12 משואות, ולא אחת. ואפילו בכל התפילות מוזכר ישראל – ולא יהודה. אני לא מסכימה להיות משויכת לשבט הסגור, הכת המתבדלת הזאת, יהודה. ישראל היא מדינה ריבונית. זו חרפה שבמרשם האוכלוסין רושמים אותי כיהודייה ולא כישראלית.

אבל זה נעשה כדי לשייך אותנו לעם היהודי, שברובו מתגורר מחוץ למדינת ישראל.

צריך להפריד בין מושג של עם, people-hood, ומושג של אומה, nation, ריבונית בארצה. יש לי זיקה לעם היהודי בתפוצות, אבל שם אלה קהילות יהודיות וולונטריות, והאזרחות שלהם היא של המדינה שבה הם חיים. זיקת היהודים לישראל דומה לזו של אירים החיים בארה"ב לאירלנד. זו זיקה תרבותית, היסטורית, של סנטימנטים, לא של אזרחות וריבונות. את זה יש לנו רק פה, בארץ הזאת. אני בעד חוק השבות, בעד רה-פטריאציה (חזרה למולדת). אבל, יחד עם זה, אני לא רואה את ישראל כמדינתו של העם היהודי. חוק השבות לא מדבר על קולקטיבים, זו גזענות. החוק פשוט אומר שכל יהודי הבא לישראל ורוצה להשתקע בה יקבל אזרחות – הוא, בן-זוגו, בנו ונכדו. רה-פטריאציה קיימת במדינות רבות באירופה, ולא רק אצלנו.

יהודי שרוצה לבוא לחיות כאן, לא מגיע למדינה יהודית?

הוא מגיע לכאן כדי לחיות במדינת ישראל. אם כי כיום, הוא אכן מגיע למדינה דתית. חוק בתי-הדין הרבניים מ-1953 קובע שיש לרבנים ולבתי-הדין הדתיים סמכות בלעדית בכל הנושאים של המעמד האישי של כל היהודים הנמצאים בארץ, בין שהם אזרחים ובין שאינם אזרחים, בין שהם דתיים ובין שהם אתאיסטים כמוני. הרבנים והדיינים דנים לפי דין תורה אורתודוכסי, בפרשנות שלהם. כלומר, מלידה ועד פטירה, בכל מה שקשור למעמד האישי, אני כפופה למערכת קלריקלית שמרנית, אנטי-פמיניסטית בעליל, שרואה באשה קניין הבעל ובנערה קניין האב. מחוק יסוד "כבוד האדם וחרותו" הוציאו את הסעיף שמדבר על שוויון בין בני-האדם, משום שהגיעו להסכמה עם הדתיים, שחששו שאם יכניסו את הסעיף הזה (האומר שכל בני-האדם שווים ללא הבדל מין), אז הנשים תוכלנה להתמרד נגד הכפיפות לשיפוט בית-הדין הרבני. והרי נאמר ש"זכר ונקבה ברא אותם ויברך אותם ויקרא שמם אדם". אבל נתנו חזקה לחוק הרבני מעל עקרונות הדמוקרטיה וזכויות האדם. כדי להשתחרר משיפוטם של הרבנים עליי להמיר את דתי לדת אחרת, למרות שאינני אדם דתי. כי כל אזרחי מדינת ישראל מחולקים, מכוח חוק, ל-12 עדות דתיות, וכפופים לממסדים הדתיים שלהן. אין אצלנו סתם אזרח שאינו כפוף למסגרת דתית.

כל הנושא הזה הוא מורשת מהתקופה העותמנית, אלא שאז ניתנה גם אפשרות לצאת מהמסגרת הדתית, והיום אין אפשרות כזו. לכן, למשל, אני בעד הנהגת נישואין וגירושין אזרחיים. צריך להנהיג רישום זוגיות, שיתבצע בפני פקיד משרד הפנים או העירייה או משרד המשפטים. מי שירצה בנוסף לנישואין האזרחיים קידוש דתי, יהודי או מוסלמי, זכותו לעשות זאת. כך מי שתרצה תהפוך לקניין בעלה ותהיה משועבדת לו, ומי שלא תרצה – לא תהיה חייבת.

אז למה להסתפק רק בנישואין אזרחיים, מדוע לא להפריד את הדת מהמדינה?

אני לא מדברת על הפרדת הדת מהמדינה באופן כללי, אני פשוט רוצה שתהיה כאן מדינת חוק ושוויון זכויות בין האשה לאיש. אני בעד קיום שבת כיום המנוחה ובעד חגי ישראל, כי אלה קובעים את ריתמוס החיים שלנו, בהיסטוריה ובכלל, בקרב היהודים. אבל שלא יכפו עליי את אופי עונג השבת שלי ואת האופן שבו אני חגה את החגים. ואני גם בעד מתן שירותים לציבור הדתי שזקוק לכך, אין לי בעיה עם זה. אנחנו מדינת הגירה, לכן כמו שמממנים אולמות ספורט או בתי תרבות, אפשר גם לממן בניית בתי-כנסת. אבל שלא יכפו עלינו ללכת לשם.