"כנס הרצליה" בערב ראש השנה האזרחית הוא הזדמנות שראש ממשלה ישראלי אינו יכול להרשות לעצמו להחמיץ כדי לדבר בה על "שנת הזדמנות היסטורית". על אחת כמה וכמה כשהכנס חל ימים אחדים לפני הקמתה הצפויה של ממשלת אחדות, שבועות ספורים טרם בחירת יורש פרגמטי ליאסר ערפאת, וחודשים מעטים קודם לפינוי הראשון של התנחלויות מרצועת עזה ומהשומרון. ואריאל שרון לא הכזיב; "בשנת 2005 אנו עומדים בפני הזדמנות היסטורית לשנות מן היסוד את מצבה האסטרטגי של מדינת ישראל, ולעשות צעדים גדולים למימוש תקוותינו" – הכריז ראש הממשלה. כדי להסיר ספק, הוא הכתיר את שנת 2005 בתואר "שנת ההזדמנות", והבטיח, על החשבון, פריצת דרך "היסטורית" ביחסים עם הפלסטינים ועם הקהילה הבינלאומית.
האמנם לפנינו "חלון הזדמנויות היסטורי", או שמא צפוי ל-2005 גורל דומה לזה של אחיותיה הבוגרות, שנות הזדמנויות (זוכרים את שנת 2000?), שפח הזבל של ההיסטוריה צר מלהכילן?
החגיגה המזרח-תיכונית הגדולה
רק עיוור לא יבחין שאכן ישראל והפלסטינים עומדים ממש על ספו של חלון הזדמנויות. ולא רק הם. הסורים והלבנונים, הלובים, הסעודים ונסיכויות המפרץ, ממתינים למרגלות החלון כדי לקפוץ פנימה ולהשתתף בחגיגה המזרח-תיכונית הגדולה. הסכנה שיציאתה של ארה"ב מעיראק תלווה בהשתלטותם של גורמים שיעים קיצוניים מאחדת את כל בעלי האינטרסים באזור, מוושינגטון ועד ריאד, מלונדון ועד קהיר. השאלה הגדולה היא, אם הפעם יימצא המפתח לחלון ההזדמנויות, או ששוב יתברר שאין זה אלא חלון ראווה, שמאחוריו חנות ריקה.
צרו האחד של החלון נשען, כידוע, על בחירתו של ג'ורג' בוש לתקופת כהונה שנייה כנשיא ארה"ב, והציר השני – על בחירתו הצפויה של אבו-מאזן לנשיא הפלסטיני השני. ניצחונו של בוש הבהיר כי המאבק נגד הטרור יוסיף לעמוד בראש סדר-היום האמריקני, העולמי והאזורי גם בארבע השנים הקרובות. מדינות אירופה שהתנגדו לפלישה האמריקנית לעיראק הגיעו למסקנה שלא תצמח להן כל תועלת משמחה לאידם של האמריקנים המתפלשים בביצה שהם עצמם יצרו. הטרור הצ'צ'ני מאחד גם את רוסיה מאחורי ארה"ב. מדינות ערב, ובראשן נשיא מצרים חוסני מובארק ונשיא סוריה בשאר אסד, אימצו אף הן את הגישה שלפיה מוטב להן להסתפח לקואליציה המערבית נגד הטרור. האופציה של ישיבה על הגדר חדלה להיות רלבנטית מאז שהנשיא בוש הודיע כי העולם נחלק למדינות שהן נגד הטרור ולמדינות שהן בעדו.
הקמפיין של אבו-מאזן בצל ערפאת. מעדיף להשתמש בכלים דיפלומטיים ובשפה רכה (צילום: איי פי) |
אזלת ידה, למצער, של הרשות הפלסטינית בימי שלטונו של ערפאת נוכח פיגועי ההתאבדות לא הותירה לפלסטינים סיכוי לזכות באהדתו של בוש בעימות עם ישראל. עמדתו הדו-משמעית של ערפאת ביחס לשימוש באלימות ובנוגע לפתרון של שתי מדינות הרתיעה גם את האיחוד האירופי ואף את מצרים וירדן. ניצחון של אבו-מאזן בבחירות להנהגת הרשות צפוי להחזיר את מעמדו של אש"ף בעולם לימי האופוריה של החתימה על הסכם אוסלו במדשאת הבית הלבן בספטמבר 1993. בניגוד לערפאת, שביסס את מעמדו על סמלים לאומיים ודתיים, שהצטיירו בדרך-כלל במערב כביטויים קיצוניים, אבו-מאזן מעדיף להשתמש בכלים דיפלומטיים ובשפה רכה. הוא לא המתין לבחירות כדי להסתייג מהשימוש באלימות, ולפי סקרי דעת הקהל – הוא לא יצא ניזוק. הסתלקותו של מרואן ברגותי מהמרוץ מעניקה לאבו-מאזן יתרון חשוב בקלפי, ומשפרת את סיכויו לבודד את החמאס ואת הגי'האד האיסלמי.
מקדמה, לא מתנת חינם
בניגוד לערפאת, כשאבו-מאזן מטיף להפסקת האלימות, הוא מצטייר כמי שפיו ולבו שווים. פטור מחובת ההוכחה בדבר הרצון להשתייך למועדון הלוחמים בטרור, אבו-מאזן צפוי למקד את תשומת-הלב ביכולת של הרשות להשליט חוק וסדר בשטחים. היכולת תלויה במידה מכרעת במוטיבציה הפלסטינית להיאבק בטרור. המוטיבציה הזו עומדת ביחס ישר לתקווה להסדר שישים קץ לכיבוש בשטחים. זרם המדינאים הבכירים שמגיעים כבר בימים אלה לירושלים ולרמאללה, במאמץ להניע תהליכים מדיניים, מלמד על כוונה ליטול ממתנגדי ההסדר את הווטו על תהליך השלום. שחרורו של עזאם עזאם מהכלא, הסכם הסחר עם מצרים והסכם השכנות עם האיחוד האירופי אינם מתנות חינם; הם מקדמה שניתנה לישראל על חשבון חידוש התהליך. לדידם, ההתנתקות מרצועת עזה ומצפון השומרון היא אדרנלין שנועד להחיות את מפת הדרכים – בשום אופן לא פורמלין, כלשונו של דב וייסגלס, שנועד להנציח את מותו.
המדינאי-הפרשן השמרן, הנרי קיסינג'ר, קובע כי תם עידן הסדרי הביניים, וכי בשלו התנאים לפתרון קבע. האיש שהזהיר במשך שנים מפני מדינה פלסטינית על קווי 4 ביוני 1967, מציע שישראל תציב את גדר הביטחון במקביל לגבולות 1967, בהתאם לעקרונות ההסדר שנדונו בפסגת קמפ-דייוויד 2000 ובשיחות טאבה 2001. על-פי הצעתו, ההתנחלויות שממזרח לגדר יהיו חלק משטח השיפוט הפלסטיני, וצפויות ככל הנראה להינטש. הוא גם מציע שבתמורה ל-5 עד 8 אחוזים מאדמות הגדה המכילים את גושי ההתנחלויות שיסופחו, ישראל תעביר לפלסטין ישובים ערביים המצויים בתחומה, על תושביהם.
את דבריו של קיסינג'ר יש לקרוא בהקשר להצהרתו של הנשיא בוש כי מנוי וגמור עמו להירשם בהיסטוריה כמנהיג שהניח את היסודות למדינה פלסטינית. בעיני הקהילה הבינלאומית, כולל מדינות ערב המתונות ובראשן מצרים, ההתנתקות אינה אלא הכנה לשני ניתוחים קריטיים, שחייבים להתבצע בעת ובעונה אחת. הראשון – ניתוח להפרדת מדינות האיסלאם והעולם הערבי מהקנאות ומהטרור, והשני – ניתוח להפרדת ישראל מהגדה המערבית. אם יתברר שתכנית ההתנתקות מעזה היא תכנית להכשלת הניתוח בגדה, תהיינה לכך השלכות מרחיקות-לכת על בריאותו של האזור כולו.
