יש
לי חדשות רעות לשרי מפלגת העבודה, הסבורים (ומסבירים) שנכנסו לממשלה כדי לבצע את
ההתנתקות: הג'וב שלכם הוא לא לעזור לשרון בביצוע ההתנתקות, אפילו לא לדאוג לתיקון
הקפיטליזם החזירי ומצב הגמלאים. הג'וב שלכם בממשלה הוא: (1) להכין את הקרקע לקראת
המהלכים הבאים של מפת הדרכים, בניגוד למדיניות שרון; (2) לבנות תשתית
ציבורית תודעתית לקראת הבחירות הבאות, כנגד אריק שרון, האיש והפופולריות; ו-(3)
לעשות הכל כדי ששרון יודח בעקבות התסבוכת המשפטית הבאה שלו.
איש
אינו יודע כמה זמן תחזיק הממשלה נוכח משקעי ההתנתקות והמחויבות של נתניהו לאגף
הימין הקיצוני, בסיס כוחו. לכן מתעצם הצורך לרסק את הימין – בייחוד אם הממשלה
מחזיקה עד סוף הקדנציה, והצמד שרון-את-ביבי יילך יחד לאסוף קולות משני עברי גדר
ההפרדה הפוליטית.
צעד
קדימה, שניים אחורה
ההתנתקות,
המצטיירת כיום כחזות הכל, היא רק שלב מקדים, שיש לו חשיבות של צעד דומינו ראשון.
אבל יש בו גם סכנה של צעד אחרון, או בדומה לצעדי המחול ההוא: אחד קדימה ושניים
אחורה, הישר לאינתיפאדה הבאה. לכן, העבודה לא נכנסת לממשלה בגלל ההתנתקות, שתתבצע
כך או אחרת. והראשונים שמבינים זאת הם אנשי ביבי ("הרכבת כבר יצאה"), שאינם
אצים באמת להפיל את שרון, וממתינים עד שיבצע את ההתנתקות, יביא קצת שקט, ואז, לקראת
הצעד השני, הם יוכלו להחליפו או לשתקו לחלוטין.
אין
הבדל בין מפת הדרכים למצע מפלגת העבודה או למצע "יחד" (למעט גושי
ההתנחלות הווירטואליים) ואפילו למצע האגף השפוי בליכוד. אבל אלה מיעוט חסר השפעה, והסיכויים
שיחבור ל"עבודה" לקראת הבחירות (המפץ הגדול) הם חלומות באספמיה; מה גם שממד
השחיתות והרקב בליכוד הוא עמוק דיו כדי שהמאפיין הקרימינולוגי יאפיל על זה
האידיאולוגי. גם לא צריך לחשוש שמא ביבי וחבורתו לא יבצעו את ההתנתקות או את מפת
הדרכים. צריך להביט הישר בלבן של העיניים של ביבי כדי להבין שזה צבעו של הבית הלבן
ולא של איזו תקווה לבנה חדשה. ריסוק חוט השדרה האידיאולוגי והעסקני של הליכוד,
בעזרת המוכנות הבסיסית של הציבור לוויתורים אמיתיים ובסיוע לחץ בינלאומי, הוא כרגע
המשימה הדחופה ביותר של "העבודה".
מצב
עניינים זה מחייב את שרי "העבודה" להכריז מלחמה רבתי על הליכוד, על "שינוי"
וגם על "יחד". קהל האמצע, שהוא קהל היעד האמיתי, מסתייג מ"יחד"
רגשית. זו הסתייגות שנובעת מן הקרביים לא מן הראש, אבל לא ניתן להתעלם ממנה. לעומת
זאת, המאבק כנגד "שינוי" הוא מאבק על קהל מטרה משותף. ציבור האמצע עדיין
מורעל בשתי זרועות-המלקחיים שבהן נתפס – על-ידי הימין מחד גיסא ועל-ידי "שינוי"
מאידך גיסא: ראיית הערבים כולם כאיום קיומי יומיומי וראיית החרדים כמושא זעם
וכסיבה העיקרית ל"מצב". "שינוי" (שגיבתה את שרון בכל מהלכיו
הביטחוניים השגויים) תעשה בסופו של יום חשבון ביולוגי ולא אידיאולוגי, ותלך על
ביבי, שיקרוץ לכל הכיוונים. לפיד, אגב, גיבה את נתניהו אפילו כנגד שרון, כאשר תמך
בעריכת משאל עם. תקוות "העבודה" היא ש"שינוי", שלא הבינה
שמרכז הכובד עובר לאגף המדיני-ביטחוני, תיוותר עם הגחכנות היבבנית של טומי ועם שנאת
החרדים, כאשר את סדר-היום יתפסו מהלכי ההתנתקות והמאבק על מימוש מפת הדרכים.
קבלן
הביצוע היחיד
חרף
האהדה ששרון זוכה לה, קהל האמצע יהיה מוכן לעכל מתקפה על שרון בגין שחיתויות
אישיות – אם הטיפול המשפטי בתיק סיריל קרן ו"הכשרת היישוב" יהיה ברמה של
ניקוי אורוות, כפי שהתחייב מזוז, כפי שקהל האמצע היה רוצה לראות וכפי ששרי "העבודה"
בממשלה יעלו על סדר-היום.
במקביל,
במהלך כהונת הממשלה הנוכחית יש לבצע פעילות חוסמת בכל הנוגע לתקציבים המוזרמים
להתנחלויות, ועל-ידי כך ליישם את תורת הייבוש העתיקה (אגב, מי שהחל בה בימים אלה
היא שרת השיכון, ציפי לבני).
בהנחה
ששרון לא יעז לשרטט קו התנתקות שני, הכולל את אותן 100 עד 120 "התנחלויות מבודדות"
שהן מחוץ לקונצנזוס הארעי של "גושי ההתנחלות", יש לבדל את גושי ההתנחלות
ואזורי הביטחון נוסח שרון מאלו של מפלגת העבודה. בנוסף יש להעלות מייד תכנית
המשלבת את פעילות כוחות הביטחון לקראת פינוי צפון השומרון במסגרת ההתנתקות עם הסרת
המאחזים הבלתי-חוקיים. מערכת הביטחון מקימה כיום תשתית לוגיסטית ומשפטית שאמורה
להתפרש בשטח לקראת פינוי חומש, כדים וגנים בצפון השומרון. אין שום סיבה בעולם לא
לפנות בהזדמנות זו גם עשרות מאחזים בלתי-חוקיים. בימים אלה ממש שרון מעלים עין
מעבודות הבינוי בתוכם, ויש להיאבק על כל צינור מים וקו חשמל, כמו על רשת הדרכים
הסהרורית המיועדת להפריד בין ההתנחלויות לבין הכפרים הערביים.
את
התכניות האלו יש להעלות מייד, מן הטעם הפשוט שהן המצע הממשי של "העבודה"
לקראת הבחירות הבאות, ולצפצף על מחאות הליכוד. איש אינו מצדד במפלגת העבודה משום
שיש לה חזון ומנהיגות מפעימים; התמיכה נובעת רק מן היכולת להציג תכנית ברורה
ומנהיגות שתהיה מסוגלת לבצע אותה, כאשר הנכס היחיד שיש ל"עבודה" בעניין
הביצוע הוא היציאה מלבנון. רק ייצוב תדמית מפלגת העבודה כקבלן הביצוע היחיד של
מימוש מפת הדרכים יחולל את המהפך בבחירות הבאות.
מאבק
על כל הקופה
אחת
הבעיות של שיווק מפלגת העבודה כאלטרנטיבה נעוצה ביחס למתנחלים ולמפעל ההתנחלות.
כדי לא להיראות עוכרי ישראל, מהלכים מנהיגי העבודה על הקו הדק של תמיכה ב"מתנחלים
המסכנים" תוך מאבק במנהיגיהם ובמפעל ההתנחלות. נראה לי שהתעלול הזה לא יעבוד.
מוביל הקו הוא המצטרף החדש עמי אילון. אם הוא אומר את זה כדי להרדים אותם ולא
להכעיס את הציבור שמסמפת אותם – ניחא; אם הוא מתכוון לחבק אותם כדי לחנוק אותם –
אדרבא ואדרבא; אבל אני חושד בו שהוא באמת מתכוון לזה, ואיננו מבין שהמאבק מול האגף
הימני הקיצוני הוא מאבק על כל הקופה. מבחינתה של מועצת יש"ע וגרורותיה
הפוליטיות, מדובר אפילו בהחלשת שלטון החוק (החילוני). כדי לנהל "מערכת יחסים
חמה" עם ש"ס יש את חיים רמון, שהוכיח שניתן ללכת עם אריה דרעי עד סף
הכלא, ואין צורך לחזור על הטעות הזאת מול מועצת יש"ע.
הדרך
להתמודד עם האלימות הגלויה והחבויה של הימין היא על-ידי הצגת מפעל ההתנחלות
ומבצעיו כמי שאשמים בכל הצרות שנחתו על ישראל כפרטים וכקולקטיב, וכמי שעשויים
להטביע אותנו בנהרות של דם ודמים בהמשך. מזלה של "העבודה" הוא שאת
העבודה האמיתית יבצע בשבילה הימין הסהרורי. יש שם מספיק מטורפים, לאו דווקא בשביל
להרוג את ראש הממשלה הנוכחי, אלא כדי לבנות את ראש הממשלה הבא.
