הסוציאל-דמוקרטיה הישראלית – תמונת מצב

לפני חודשים אחדים ניסיתי לאפיין את בעיותיו המבניות של השמאל הדמוקרטי בעידננו, להגדיר סוציאל-דמוקרטיה ישראלית אפשרית ולשרטט בקווים גסים מעין תכנית פעולה להתגבשותה ("למה סוציאל-דמוקרטיה?", אופקים חדשים, גיליון 2). באותם ימים רחוקים, עמרם מצנע עמד בראש מפלגת העבודה, "יחד “ יצאה לדרך, ונדמה היה שקיים סיכוי כלשהו לאיחודו ולהתחדשותו של מחנה השמאל. התקוות האלה נגוזו. מדוע?

מיתוס דחליל המערך

בחלקו הכישלון לא היה תלוי במה שנותר ממחנה השמאל וברצון מנהיגיו. העת לא נוחה לחשבון-נפש רעיוני ולהתחדשות מבנית, בלשון המעטה. ההתמודדות עם הטרור נמשכת, ועמה אי-הוודאות באשר לעתיד תהליך השלום. מצב-הרוח הלאומי אינו בדיוק נוטה לשמאל. חברה מפוחדת, מפוררת וקשת-יום נמשכת באורח מסורתי לימין, קל וחומר חברה הטרודה בשאלות של חיים ומוות. לחברה מעין זו אין סבלנות לססמאות הומניסטיות, לפילוסופיה המושתתת על זכויות האדם ועל קדמה, לערכים אוניברסליים – קיצורו של דבר, לכל מה שהשמאל אמור לסמל.

זאת ועוד: עם תכנית ההתנתקות שלו, תפס ראש הממשלה את המרחב הפוליטי כולו. הוא העמיד את עצמו במרכז המפה המדינית, כפה על מפלגת העבודה את סדר-יומו, ודחק לשולי הדיון הציבורי את מתווה ז'נבה, שהוא נשמת-אפם של ראש "יחד" ושל מפלגתו. הפילוג בתוך הליכוד והדיונים הסוערים בקרב הימין על הנסיגה מעזה מילאו את החלל הפוליטי, וגירשו מן התודעה הציבורית כמעט כל דבר אחר. השילוב של ראש ממשלה פופולרי, המציג בפני עמו תכנית מדינית נועזת ומפגין מנהיגות ללא חת, עד כדי ערעור בסיס-הכוח שלו-עצמו, ושל דעת קהל מבולבלת הניזונה עדיין ממיתוס דחליל ה"מערך" – שילוב זה הוא קשה לפיצוח גם למחנה הרבה יותר נחוש, בוטח בעצמו ומגובש ממחנה השמאל הישראלי.

אבל לא הכל חיצוני. חלק מן הסיבות למשבר הסוציאל-דמוקרטיה הישראלית יש לחפש במחנה עצמו. הנה העובדות היבשות. עמרם מצנע נשחק מהר ויצא מן המשחק, ומפלגת העבודה חזרה להיות מה שהייתה לפניו: זירת קרב נטולת-נשמה אך עתירת-יצרים של קומץ מתמודדים נצחיים על הנהגתה, ראש וראשון בהם – שוב אותה תופעת-טבע פוליטית, הג'וליו אנדריאוטי שלנו, בלא ספק הפוליטיקאי הפעיל הוותיק ביותר בתבל. "יחד" נותרה מפלגה קטנה וסימפטית, בשולי המפה הפוליטית, מפלגה שסיכוייה לאחוז במושכות המדינה הם בערך כמו סיכויו של "אופקים חדשים" לתפוס את מקומו של "ידיעות האחרונות" בראש סולם הרייטינג הישראלי.

באותו מאמר שרטטתי חמישה תנאים להקמתה של מפלגה סוציאל-דמוקרטית ראויה לשמה: איחוד שורות; שינוי מותג ותדמית; תורה פשוטה ומובנת לכל; דרכי פעולה בנות-ביצוע; מגע עם העם וחינוך פוליטי. דבר לא נעשה.

מנותקים מהעם ואחוזי דיבוק שררה

איחוד השורות הומת בטרם נולד: האגף השמאלי-יוני של העבודה, שאמור היה להוות, יחד עם "יחד", את גרעין הסוציאל-דמוקרטיה הישראלית המחודשת, נשאר בחיקה החמים של מפלגת-האם; יוסי ביילין ואנשיו נראים היום רחוקים מתמיד מן היעד ההיסטורי שהציבו לעצמם.

המותג נותר כשהיה והתדמית היא קטסטרופלית מאי-פעם. מנהיגי "העבודה" נתפסים כחבורה של פוליטיקאים מנותקים מן העם ואחוזי דיבוק שררה. האם צריך היה להיכנס לממשלת שרון? ייתכן שלא הייתה ברירה, בהתחשב בנסיבות. אולם מחול השדים סביב התיקים, ובייחוד סביב תוארו של פרס, מעמיד אותם באור מגוחך.

על תורה פשוטה ומובנת לכל אין מה לדבר. בתחום הכלכלי-חברתי, איש אינו יודע מה באמת היה השמאל הציוני עושה במקום ה"קפיטליזם החזירי" מבית-מדרשו של בנימין נתניהו. לשר האוצר, בנם השאפתן של מילטון פרידמן ומרגרט תאצ'ר, יש תפישת-עולם מגובשת; מהי תפישת-עולמה של מפלגת העבודה? במפלגות השמאל האירופיות נערך דיון עקרוני סביב מהות הסוציאליזם ומדינת הסעד בעידן הגלובליזציה (דיון שנכרך לאחרונה במפלגה הסוציאליסטית הצרפתית בשאלת החוקה האירופית). מי שמע על דיון מעין זה בקרב חברי "העבודה"?

מתנחלים עם טלאי כתום. שתיקתה של מפלגת העבודה רועמת (צילום: איי פי)

אפסותה הרעיונית ופשיטת היד המוסרית של מפלגת העבודה בולטות עוד יותר בשאלת השלום והיחס אל הפלסטינים. מהי תכניתה המדינית של "העבודה" מעבר להתנתקות? ומה בסיסה האידיאולוגי והמוסרי? לשמים פתרונים. מכיוון שכך, אל מול חזית הימין הקיצוני והמתנחלים על הטלאי הכתום שלהם (דוגמא נדירה גם במקומותינו של פורנוגרפיה פוליטית) ואל מול התבהמותו של צבא הכיבוש, שתיקתה של מפלגת העבודה רועמת. איני מתכוון לקולות הבודדים הבוקעים מדי פעם מן הקצה השמאלי שלה, אלא לתגובות המתבקשות מן המפלגה בתור שכזאת, מגוף פוליטי בעל תפישת-עולם מגובשת. אנו יוצאים מעזה משום שטוב לו לעם ישראל לצאת מעזה, אין ספק בכך; אך אולי יש ליציאה זו גם פַּן אחר, של עשיית צדק לעם אומלל ונרדף?

בלהט הריצה אל הממשלה

הישיבה באופוזיציה היא הזדמנות מצוינת לבניית תכנית פעולה המבוססת על סדר-יום חדש – לא ססמאות ריקות מתוכן, כי אם תכנית אמיתית, הווה אומר מתוקצבת, המבוססת על הצגתו של תקציב לאומי אלטרנטיבי בר-ביצוע. אך למי יש זמן לזוטות שכאלה בלהט הריצה אל ספסלי הממשלה?

אשר למגע השוטף עם הציבור ולחינוך הפוליטי להמונים – אחד התפקידים החשובים ביותר שמייעד מדע המדינה למפלגות – אִילו היו כאלה בנמצא, היינו שומעים עליהם. גם לשם כך טובה הישיבה באופוזיציה: לארגן קורסי מנהיגות מקומית, לסייר ללא הרף במקומות עבודה, לארגן סמינרים וימי עיון, להצית דיון ציבורי בשאלות הבוערות – הלוא את כל אלה אפשר לעשות טוב יותר שעה שפטורים מטרדות השלטון. אמת, גם הליכוד לא מצטיין במגע אותנטי עם הציבור ובחינוך פוליטי להמונים, אלא אם נכנה בשמות יפים את ההתקהלויות הצעקניות והוולגריות של המרכז ואת המסעות המפרכים של הח"כים לכל בר-מצווה, חתונה וברית-מילה מזדמנות. אך הימין יכול לשגשג גם בלי זה, כשם שהוא זקוק לפחות גנרלים בהנהגתו: הוא הרי פטריוטי ולגיטימי מעצם היותו הימין.

מה לעשות אפוא? לא הרבה, מן הסתם. לתת כתף ל"התנתקות", לקוות שיהיה לה המשך – ולהמתין, להמתין לזמנים טובים יותר. מידה של נורמליזציה תאפשר אולי לאומה הזאת לחשוב מחדש. להמתין לכישלונו של הימין ולקוות שהציבור מוכן לתת סיכוי נוסף לשמאל הציוני. להמתין שמישהו יצוץ, יאזור אומץ וכוח, וינענע את המחנה העייף ונטול-הדמיון. הרי המתנו כבר כל-כך הרבה זמן.