עניינים חברתיים עולים לדיון בעקבות אכזבות. למחלקה הזאת שייך
נושא החינוך. כל אימת שמתפרסמות תוצאות מבחני החינוך הארציים – הציבור נזעק.
הרבה גורמים חַבְרו לפגוע בחינוך, בהם משרד החינוך, המורים,
ההורים, התכנים, הזרמים והתקציבים. בהקשר זה, החינוך אינו יוצא-דופן. וכי מישהו
יכול להצביע על מערכת ציבורית אחרת שאיננה מידרדרת? אף-על-פי-כן, ראוי לייחד הערות
לכמה אספקטים אבסורדיים במיוחד בנושא החינוך.
הכל יודעים כי שכר המורים מבטיח רמה נמוכה למקצוע. לראשונה
בהיסטוריה, קהילת יהודים דוחקת את החינוך לתחתית. מיום עליית הליכוד לשלטון
ב-1977, הושוו בערכם סוחרי שווקים, "איש שטח אותנטי", שחקני כדורגל
ובדרנים – למדענים, ליוצרים ולאנשי רוח. הם וגיבורי הטלנובלות – הם החלום של
הילדים.
בעקבות רצח בבית-ספר בארה"ב, החליטה עיתונאית לבלות בו
במשך שנה, שבסופה כתבה ספר. למראיין הסבירה מה קרה בחינוך: "כשהייתי תלמידה,
בכל סכסוך עם מורה, הוריי עמדו לצדו. היום המצב הפוך. הקונספציה של ההורים היא
שהילד צריך FUN".
לראיה: 40 אחוז מהילדים בצפון תל-אביב מוגדרים, ביוזמת ההורים,
כ"קשיי לימוד", כדי לזכות בהקלות. כאן שורש ראשון לקלקול. הילדים צריכים
להבין שהם הולכים לבית-הספר לעבודה ולא לכיף, ושהמורים אינם בדרנים; והורים שמבקשים
הישגים לילדים – חייבים להחליף דיסקט.
שעות הבהייה בטלוויזיה הן חלק מההידרדרות. הן באות במלואן על
חשבון קריאה ועיון. "כשאני מלמד את ביאליק או את עמיחי אני צריך לפרש מלים",
אומר מורה בראיון. איך יהיה אחרת אם לא קוראים ספרים, אם הורים לא מכריחים לקרוא, אם
לא לומדים בעל-פה מכמני שפה?
המחשב הוא הקידמה, לכאורה. אבל הוא משמש את הילדים בעיקר
למשחקים, לקבצי מוסיקה ולצ'אטים. ושוב, על חשבון קריאה ושיעורים.
ילדים רבים גדלים בבתים שממעטים להזדקק לחיי התרבות – לא
מגיעים לתיאטרון ולקונצרט, ואין להם ספרייה ביתית, ולפעמים גם לא עיתון. הוריהם
מתקשים לסייע להם בשיעורים, ולכן גם נמנעים ממעקב. בית-הספר אמנם אמור לספק
הזדמנות לחשׂוּכי ידע מהבית, אבל התנאים מכשילים.
כאן השורש השני לקלקולים: 40 ילדים בכיתה אינם מאפשרים למורה
להקדיש תשומת-לב אישית לתלמיד. פעם היו תנועות הנוער משלימות משהו ממה שהמשפחה
החסירה. היום – הממשלה מצמצמת את תקציביהן משנה לשנה. בימים שהיינו בארץ פחות
ממיליון יהודים, ביישוב ובמדינה עניים, קלטנו עשרות-אלפי ילדים קשיי גורל ופרוקי משפחה
במוסדות ובקיבוצים ובמשפחות מאמצות, והם יצאו משם יצירתיים לעילא. והיום – מדינה
גדולה עם משאבים לרוב, והיא אינה מסוגלת לסייע לילדים הנזקקים.
הדאגנות קוראת לאנשי עסקים ולקצינים (הרי אלה יודעי כל –
מדיניות, מינהל, כלכלה, אז מדוע לא חינוך?) לעסוק בחינוך. בעצותיהם יש ארגון ושכר
והכשרת מורים/ות, מרכז ופריפריה ועוד; אבל אין דיון משמעותי במטרות החינוך.
וכאן שורש שלישי לקלקולים.
מה
שמוגדר "חינוך" הוא מערכת הרוכבת על שני עמודי תוֶוך: עמוד ההשכלה ועמוד
החינוך.
*
עמוד ההשכלה מטרתו להקנות לתלמיד/ה את הכלים והמיומנויות הנחוצים למימוש
הפוטנציאליים היצירתיים במשפחה, בעבודה ובחברה. כאן המתמטיקה, הפיזיקה, האנגלית,
הביולוגיה, השפות, המדעים, המחשב וכיו"ב.
*
עמוד החינוך מטרתו לתרום, במידת האפשר, לעיצוב התשתית האנושית שעליה נשתלים הכלים
ההשכלתיים, כלומר, התשתית האנושית אשר תפעיל אותם. איך תהיה זו אישיות דמוקרטית,
משתתפת בהוויה החברתית, מפעילה את הידע והיצירתיות באחריות. כאן בית-הספר הוא בית-החינוך
לחשיבה, לחיפוש האמת, להטלת הספק, לאחריות האישית והאזרחית, לסובלנות, והעיקר: להבנה
ולהפנמה עמוקות של מושג האדם הריבוני, המביא לבחירה בפילוסופיה של "גם
אני" על-פני "רק אני" במעגל האישי והלאומי.
* בין
שני עמודי התוֶוך הללו קיימים מקצועות תוֶוך: אלה המעשירים את האופק הרוחני,
התרבותי והחווייתי בחומרים שמהם מעוצבת הזהות האישית, החברתית והלאומית, וכך
מתגבשת תמונת עולם. זה תחום המקצועות ההומניסטיים: התנ"ך, ההיסטוריה
והתרבויות הלאומית והעולמית, האזרחות, הספרות, האמנות, הציונות וכיו"ב.
על
בסיס עיקרים אלה יש לעצב מדיניות חינוך מנווטת-עתיד. זו תורה שנותנת תשובות (לא
פתרונות) לבעיות חברתיות מכוננות:
* מהי חברה טובה? – בהגדרה, חברה שבניה ובנותיה
מעדיפים לחיות בה.
* מהו התנאי ההכרחי כדי שאדם מודרני – בעולם הפתוח והמידעי,
התחרותי והמתוקשר של ימינו – יעדיף להשתייך אליה? התנאי הוא: "חברה של רוב
אופציות" לבחירה. ההשכלה והחינוך הם שמעצבים את יכולתו של האדם לבחור בין האופציות
המזומנות לו בין לידה למוות. והם, לכן, הסולם למוביליות החברתית, שהיא לבדה העדות
להצלחה.
התרומה
המצופה מתכנית חינוכית המנווטת לעתיד היא בקליעתה לשני עיקרי העיקרים:
1. שאלת השאלות אשר לישראל: איך יעמדו 7 או 8 מיליון בחזית
המודרנה, בשורה אחת עם ענקי עולם. שאם לא כך, היצירתיים בבנינו ובבנותינו יהיו
במקום אחר, שמציע את מירב האופציות. במדינת ענק, די בעשרה אחוזים מאוכלוסייתה
להבטיח את מיקומה בחזית השינוי וההתפתחות; מדינה קטנה, כדי להבטיח את מקומה, חייבת
במיצוי מלוא הפוטנציאלים מכל בניה ובנותיה. לכך צריך להתאים את מערכת ההשכלה ואת
רמתה.
2.
שאלת הייחוד: לכל ישות – יחיד, משפחה, חברה, מדינה – יש שתי מטרות-על, והן ההישרדות והייחוד.
מערכת הביטחון ויכולתנו להתייצב עם ענקי-עולם בחזית המדעית והטכנולוגית יבטיחו את
ההישרדות. אך מה יהיה על הייחוד? התשובה הקיומית לנו היא איך לחולל את המודרנה בסולידריות
חברתית. אנחנו המדינה היחידה שהסולידריות היא מרכיב קיומי לה.
למען
כל אלה, צריך רלוונטיזציה של החינוך. בחינות בגרות מותאמות ומתואמות לנורמות
יורדות אינן אמת-המידה המתאימה. הכוונת הלימודים באופן מוגזם אל הבחינות האלה אינה
המתכון הראוי. התכנית ההשכלתית והחינוכית צריכה להרחיב ולגוון את נושאי הלימוד ואת
טיפוח היצירתיות והחשיבה הרחבה.
מה
שצריך לעודד אותנו הוא העובדה שבקהילות יהודים בעולם ובארץ קיימים הפוטנציאלים
להישגים גבוהים בתחומים הבונים היום את ההוויה המודרנית בהשכלה, במדע, בטכנולוגיה
ובתרבות. על המדינה מוטל רק לא להחמיץ את הסיכוי.
