היום שלאחר מותו של היושב-ראש

עם מותו של יושב-ראש הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת בבית-החולים בפריז, החל עידן חדש במזרח-התיכון. תיבת הפנדורה שנפתחה עם פרוץ קרב היורשים טומנת בתוכה אפשרויות רבות.

היחיד שלא נטש את המאבק

האיש שכל חייו הוקדשו לעניין הפלסטיני, והמזוהה על-ידי עמו כסמל המהפכה הפלסטינית, רצה להיזכר בהיסטוריה כמי שייסד את המדינה הפלסטינית, וכמנהיג הערבי שהחזיר את המקומות הקדושים בירושלים לחיק האומה הערבית. בזכות התקווה שנטע בלב עמו זכה למעמד הגבוה ביותר שמנהיג ערבי יכול היה להשיג בקרבם. גם אויביו המושבעים ידעו בבירור כי הוא האדם היחיד שיכול לאחד מסביבו את תמיכת הרחוב הפלסטיני בכל הסכם עם הישראלים.

תחושת הבגידה שהפלסטינים חשים מצד מדינות ערב ומצד שאר העולם חיזקה אצלם את ההרגשה כי מנהיגם ערפאת הוא היחיד שבמשך שנים רבות לא נטש את דרך המאבק למען שחרור מדינתם הקטנה. יחד עם זאת, לערפאת חלק גדול במצבם הקשה של הפלסטינים. הוא היה ידוע כמי שמחמיץ הזדמנויות היסטוריות, ודחיית ההצעה הישראלית בפסגת קמפ-דייוויד השנייה תיחשב לאחת מהן, שכן ספק אם בעתיד תקום מדינה פלסטינית בתנאים טובים יותר.

היורשים שנואים וחסרי השפעה

מותו של ערפאת הביא שמחה לרבים, אולם מעטים מבינים כי נוצרה בעיה חדשה, וכי קריסת מערכות גופו של האיש במחלתו תביא אחריה לקריסת מערכות אזוריות רבות לאחר היעלמותו. עדיף היה לוּ הדברים היו נסגרים מול ערפאת עצמו, ולא מול יורשיו; כך לפחות ניתן היה להבטיח שקט ורגיעה. כרגע, יורשיו של ערפאת אינם בעלי יכולת שליטה דומה בשטח. האוכלוסייה סולדת מדרכם ומתייחסת אליהם בזלזול ובחוסר חיבה, ואף מונה אותם עם הבוגדים בעם הפלסטיני. אבו-מאזן ואבו-עלא, בעלי ההון, הם חסרי השפעה ברחוב הפלסטיני; רג'וב ודחלאן, מחזיקי תיקי הביטחון, שנואים בצורה מעוררת תמיהה; ומרואן ברגותי מבלה את זמנו מאחרי סורג ובריח בכלא בישראלי.

הניסיון שנעשה על-ידי ארבעת הראשונים לפתרון הבעיה הפלסטינית בדרך המשא-ומתן נתפש בעיני הרחוב הפלסטיני כחולשה וכפחד מהישראלים, כאילו אין לאותם אנשים את היכולת של ערפאת לנהל מאבק בקנה-מידה לאומי. חשוב לציין כי דרך המשא-ומתן שהארבעה בוחרים בה היא המתאימה ביותר לפתרון הסכסוך, אולם מעמדם הרעוע בקרב בני עמם מונע מהם אופציות רחבות של תמיכה מהרחוב הפלסטיני, שערפאת זכה בה ללא עוררין.

כל הסדר יתפרש ככניעה

כל הסדר שיורשיו של היו"ר יצליחו להשיג יתפרש ככניעה, גם אם יהיה טוב יותר לפלסטינים מאשר ערפאת עצמו יכול היה להשיג. אינני רואה מצב שבו מתחוללת מלחמת אחים בין הפלסטינים, אולם החשדות יתגברו, הקרע בתוך העם הפלסטיני יגדל, ושקט אזורי לא ישרור.

ביום שלאחר הסתלקותו של ערפאת יקבלו יורשיו תמיכה עולמית רחבה מול הישראלים, כך שמדינת ישראל תגיע למשא-ומתן עם הפלסטינים בעמדה נחותה. נקודה זו נעלמת בינתיים מעיניו של הרחוב הפלסטיני, המאמין עדיין כי הפתרון הוא בידי ערפאת, שאיננו עוד.