התמונה
המפורסמת מקמפ-דייוויד, שבה נראה ברק דוחף את ערפאת לתוך חדר הדיונים, שווה יותר
מאלף מלים. היא מעידה יותר מכל על שני האישים, הדוחף והנדחף. הם לא הלכו שלובי
זרוע, גם לא זה לצדו של זה. ברק, החייל מס' 1, רצה ערפאת כנוע, ולא בר-שיח שווה.
יצחק
רבין לחם בערפאת שנים רבות בתפקידיו כשר ביטחון וכראש ממשלה. אך כשבאה לידיו
ההזדמנות להגיע להסכם עם ערפאת ועם הנהגת אש"ף, הוא לא נתן לה להתחמק. הוא לא
שם לו למטרה לחשוף את פרצופו של ערפאת.
כל
אלה הם נחלת העבר. הם תזכורת למה שהיה ולֶקח לעתיד.
שינוי
משמעותי תוך זמן קצר
4
בנובמבר 2004 מסמל כניסה לתקופה חדשה. תרצו – תקראו לזה "המפץ הגדול".
ביום זה נכנס ערפאת לתרדמת, וסיים תקופה של 40 שנות מנהיגות, שאופיינה בטרור
רצחני.
ביום
הזה, כמה מקרי, הכריז ברק על שובו. הוא שב עם רקורד של ראש ממשלה שנכשל בתפקידו.
הוא יודע את זה, ולפיכך הוא משווה עצמו ליצחק רבין, שחזר לקדנציה שנייה מוצלחת
ורבת יוזמה. בקדנציה השנייה של רבין נקבע סדר יום חברתי וכלכלי, שהביא לשינוי
משמעותי תוך זמן קצר.
רבין
הצליח כי ידע להאציל סמכויות לשותפים לדרכו, להנהגה שכללה את שמעון פרס, בייגה
שוחט, פואד בן-אליעזר, אפרים סנה ועוד. אהוד ברק נכשל כי הוא ניהל ממשלה כמו שניהל
את המטכ"ל: כולם היו עבורו כלים שמשתמשים בהם רק בעת הצורך.
יחד
עם זאת, ברק איש חריף שכל, אינטליגנטי, ידען בתחומים מגוונים ובעל כושר ניתוח של
תהליכים. אין לוותר על יתרונותיו. הם נחוצים למפלגת העבודה ולעם ישראל.
אך
אם ברק אכן השתנה, כפי שהוא חוזר ומעיד על עצמו, עליו להבין את ההבדל העצום בין
התקופה הקודמת שבה התמודד על יו"ר מפלגת העבודה, כשאלפי מתנדבים ואנרגיה
אדירה דחפו אותו קדימה, לימינו אלה, שבהם חזרתו לא מעוררת התלהבות. רבים מאלה
שתמכו בו בעבר תמיכה בלתי-מסויגת, נמצאים כעת בעמדת המתנה.
אמינות
ויכולת, ללא רבב ציבורי
הולכת
ומתגבשת היום נבחרת מעולה, הכוללת את עמי איילון, עוזי דיין ופרופ' אבישי ברוורמן.
כל אחד מהם קרוב מאוד לקבלת הכרעה לגבי דרכו הפוליטית. הם יודעים, ובצדק, שהוואקום
במנהיגות הפוליטית יוצר כמיהה לאנשים עם רקורד אישי מרשים, שמשדרים אמינות, יושר
אישי ויכולת מנהיגות; שלא דבק בהם רבב ציבורי.
אך
הנבחרת הזאת אינה הגורם היחיד בזירה הפוליטית. יש להביא בחשבון שעדיין קיימת
אפשרות לחיבור היסטורי בין ראש הממשלה אריאל שרון לראש האופוזיציה שמעון פרס – כדי
לבצע יחד את ההתנתקות, ואולי לחזור לתהליך של משא-ומתן מדיני. הרצון האישי של פרס
ושרון ללכת יחד כדי לעצב את העתיד של המזרח-התיכון ידחה כל התמודדות פנימית.
צוות
לגיבוש הדרך – לאלתר
מותו
של ערפאת מחייב ניתוח מחודש של המצב הפוליטי וגיבוש חשיבה אסטרטגית לשנים הקרובות.
היום, יותר מתמיד, אנחנו עומדים לפני הכרעות היסטוריות. התמודדות אישית איננה
תכנית פוליטית – היא כורח של מציאות שבה מופר הסדר הפנימי בתוך המפלגות הגדולות
לטובת סדר יום אישי. אך נניח לליכוד לפתור את בעיותיו.
מפלגת
העבודה יכולה וצריכה להיבנות מהתהליכים המתרחשים במרחב. מחשבה הגיונית, נטולת
שיקולים אישיים, מחייבת קביעת תכנית פוליטית לטווח של ארבע עד חמש שנים. התכנית
תכלול ניתוח של המצב הפוליטי, המדיני, החברתי והכלכלי, בהתאמה להתרחשויות באזור
ובעולם. עדכון מבנה המוסדות הפנימיים יכלול דרכי בחירה למנהיגות המפלגה, לכנסת
ולממשלה.
אני
מציע להקים לאלתר צוות לגיבוש הדרך החדשה. אני מציע להעמיד בראשו את פרופ' שלמה
בן-עמי, ולמנות לחבריו את עוזי ברעם, אלי גולדשמידט, אלי עמיר וד"ר אסתר
הרצוג. צוות זה, הכולל אישים עם רקורד פוליטי וציבורי, יבחן את המצוי והרצוי,
ויפרוש משנה סדורה, שתקדם את מפלגת העבודה להיות מפלגת שלטון שראויה לאמון הבוחר.
מאמרים נוספים בנושא מפלגות ופוליטיקה
