מפלגת
שלטון בת 30 פלוס נקלעת למשבר שבמרכזו ניצב מנהיגה וראש הממשלה מטעמה, זה שרק
שנתיים לפני-כן סחף אותה אחריו להישג אלקטורלי מרשים (וגם זה שהיה המנוע העיקרי
בתהליך הייסוד שלה, תוך מיזוג של מפלגות קודמות). הוא עומד במחצית השנייה של העשור
השמיני לחייו. יש לו בית בנגב. מרבים להטיח בו שהוא נוהג כדיקטטור ודורס את
מתנגדיו. מאשימים אותו בסטייה מאידיאולוגיות (והוא אכן תובע לשנות נורמות-משכבר
בהתנהגות הפוליטית של מפלגתו ושל ממשלתו), בהתמכרות לגחמות אישיות ובהתעלמות מרחשי
הלב של המחנה. שרים בכירים יוצאים נגדו. יורשיו-בכוח כורתים בריתות ומנהלים
מאבקים, אך בינתיים אין בהם מי שמסוגל להדיחו. מפלגות-הקצה בגוש שלו מתריסות
כלפיו. מי שאמורים להיות מנהיגים רוחניים מתסיסים את השיח הציבורי שלא לטובתו. מצבו
הקואליציוני מסובך. הקדמת הבחירות נראית באופק.
כלים
להתקוממות נגד "הזקן"
זה
לא רק הסיפור של אריאל שרון והליכוד היום, על רקע תכנית ההתנתקות. כך היה גם
בראשית שנות ה-60, בימי "פרשת לבון", כאשר ראש הממשלה היה דוד בן-גוריון
ומפלגת השלטון נקראה מפא"י. וככל ששתי הסיטואציות אינן דומות לחלוטין, ואינן
יכולות להיות כאלה, עדיין אפשר להקיש לא מעט מן האחת על האחרת.
בראש
ובראשונה, מפני שבשתיהן יש שילוב עז של האידיאולוגי (או המעין-אידיאולוגי)
והפרסונלי. בשנית, מפני שבשתיהן יש לא מעט מהאילוצים החיצוניים של העולם הגדול ושל
האזור ומהנעלם הכרוך באילוצים האלה, אפילו מ"מה שרואים מכאן לא רואים
משם".
בשנות
ה-60 התגלגלו הדברים עד כדי כך, שבן-גוריון פרש מן ההגה, ובתוך זמן-מה היה שותף
מרכזי לפילוג מפא"י ולהקמת רפ"י בראשותו. מה הסבירות לכך שתרחיש מעין זה
יקרה עתה?
בן-גוריון וקנדי. האילוצים החיצוניים של העולם
הגדול
(צילום:
איי-פי)
|
מעבר
להבדלי הליגות בינו לבין שרון, דומה שמצבו של ראש הממשלה הנוכחי טוב יותר. הרקורד
שלו מנומר בכתמים לא-מחמיאים, אבל אין מאחוריו עשרות שנים של מנהיגות לאומית
תובענית שכבדה על הציבור הרחב. התקשורת נוהגת בו באמפתיה.
שרון ובוש. מה שרואים מכאן לא רואים משם
(צילום:
איי-פי)
|
האופוזיציה
מתקשה (ואולי אינה רוצה) להפיל את ממשלת המיעוט שלו (שהייתה, בפני עצמה, מן
הנמנעות בימיו של בן-גוריון). ובביתו הפוליטי פנימה נוהגים כללי משחק ונהלי משחק
שונים מן המקבילות במפא"י בימים ההם.
אין
שם, למשל, דור-ביניים שראשיו גדלו שנים בצלו, ועתה הם להוטים לקצץ את כנפיו בטרם
ידלג עליהם ויעביר את השרביט לבני-טיפוחיו (אם להזדקק לדוגמה אחת, דוד לוי ועוזי
לנדאו הם בני 60 פלוס, כמו לוי אשכול, גולדה מאיר וזלמן ארן בימים ההם, אך בלי
אותה עוצמה פוליטית.) אין שום מנגנון הסתדרותי מאורגן שיכול לספק כלים להתקוממות
נגד "הזקן". אפילו המערכת הפנים-מפלגתית, שבה אמורות להתגבש הכרעות, היא
רופפת למדיי.
העתיד
האלקטורלי ממתין במרכז המפה
באמצע
נובמבר 2004 המוסדות היחידים של הליכוד הם ועידתו בת אלפי הצירים (שעתידה להפוך
למרכז) והסיעה שנבחרה לכנסת במרכז הקודם. ובשתיהן, דרך אגב, רווחת רתיעה מהקדמת
הבחירות, מסוג שלא היה קיים במפא"י ההיסטורית מאז עלותה לשלטון.
יש,
כמדומה, יסוד להניח שכל הישות הכאוטית הזאת מבינה, אולי רק במשתמע, כי העתיד
האלקטורלי ממתין במרכז המפה; שאם רצונה להמשיך וליהנות ממנעמי השלטון – לא כדאי לה
לסלק ראש ממשלה מכהן שנתפס כ"מרכזי". הישות הזאת אמנם מוציאה הרבה מרץ
על "מרידות", ובתוכה פועלים לא רק הפייגלינים אלא גם כל מיני טיפוסים
שספק אם אפשר לחזות את התנהגותם הפוליטית (קל וחומר להתפעל ממנה). אבל לפי כל
הסימנים, הרוב המכריע מבינים את השורה התחתונה של המבחן.
אם
בחודשים הקרובים יתברר שאין מנוס מהקדמת הבחירות, ואם כתוצאה מכך ייקראו מִתְפּקדי
הליכוד לבחור את מועמדם לראשות הממשלה ב"פריימריז", קשה מאוד לראות מי
יגבר על שרון בהליך כזה. ל"מורדים", בסיטואציה הנוכחית, אין מועמד
מתאים. נתניהו מצא סולם לרדת מן האולטימטום על משאל עם, אבל טרם התאושש מן הפיאסקו
שהיה כרוך בכך. מי נשאר?
תרחיש
כזה גם אינו מותיר מקום להתארגנויות פוליטיות חדשות שכוחן במותניהן. אם לחזור לרגע
לראשית שנות ה-60 – אז, על רקע המהומה בתוך מפא"י, קמה המפלגה הליברלית, שלא
עשתה גדולות בקלפי, ונבלעה במהרה, לפי הסדר, באופוזיציה, בגח"ל ובליכוד. וגם
מהפך שלטוני לא הספיק להתחולל באותם ימים (לאמור, האופוזיציה, בלי שום קשר לטיב
הסיבות והנסיבות, לא היתה ערוכה די הצורך לכך). עם כל ההבדלים הגדולים מאוד
שהתרחשו בינתיים, נכון לתמונת המציאות הנוכחית, גם עכשיו לא צפוי שום נס של
"קפיצת דרך".
מאמרים נוספים בנושא של מפלגות ופוליטיקה
