מאז
שהתחלתי, בקיץ 1968, לעבוד כעיתונאי ישראלי בעיתון "דבר", ולכתוב דרך
קבע על נושאים ערביים ופלסטיניים, לא עבר כמעט יום שבו לא הזכרתי בדיווחים שלי את
שמו של יאסר ערפאת. אי-אפשר היה אחרת. ראיתי אותו לעתים קרובות, לרוב באירועים
פומביים, בכינוסים, בהפגנות ובמסיבות עיתונאים. אבל לקחתי חלק גם בפגישות מצומצמות
יותר, במשרדיו בתוניס, בעזה, ביריחו וברמאללה.
לעתים
חשבתי שאני מיטיב להכירו לא רק מפני שפגשתי בו פעמים רבות וקראתי על אודותיו
אין-ספור קטעי עיתונות, ספרים ומחקרים – אלא משום שהייתי נוכח באופן קבוע בפגישות
של פלסטינים שבהן שוחחו עליו. הדברים הפכו לשגרה. כמעט כל פגישה עם הפלסטינים
התגלגלה לדיון על ערפאת. ניסו לנתח את מעשיו, לפרש את התנהגותו. בדרך-כלל שיבחו
אותו, אבל רבים גם גינו את דרכו והשמיצו אותו. היו שהעריצו אותו. אחרים הביעו
תדהמה מפשטותו ומבורותו. ריכלו עליו, והוא היה נושא קבוע לבדיחות.
ערפאת, זהווא וסוהא. בקושי מכירה אותו
(צילום:
איי-פי)
|
גם
חבריי הישראלים והעורכים בעיתון "הארץ", שבו אני עובד, הירבו להציג לי
שאלות בניסיון לתהות על קנקנו של ערפאת. רוב מכריי הישראלים דיברו עליו בסלידה,
מעטים בהתפעלות, כולם בתימהון. שאלו על הכספים שברשותו, על תמיכתו בטרור, על חיי
המשפחה המוזרים שלו, על לבושו, פניו הלא-מגולחות, אורח חייו המשונה. מה לא אמרו
עליו – שהוא טרוריסט חסר תקנה, נוכל שאסור להאמין לאף מלה שלו, ויחד עם זאת שהוא
מנהיג ערמומי, שהצליח להביא את בני עמו ממדבר שממה של שום-מקום למרכז הבמה המדינית
המזרח-תיכונית. אין להכחיש את העובדה שערפאת היה המנהיג הפלסטיני הראשון שהכיר
בקיום ישראל והגיע למשא-ומתן אתנו על חלוקת הארץ. אין להסתיר גם את העובדה שבשנים
האחרונות המיט אסונות על בני עמו.
זו
הילדה שלך, אבו-עמאר
סוד
מנהיגותו, והעובדה שהצליח לשרוד עשרות שנים, נעוץ בכך שליאסר ערפאת לא היו חיים
פרטיים. אפשר לעמוד על כך מסיפור אחת הפגישות האחרונות שלי איתו, שהתקיימה לפני
למעלה משנה, באוגוסט, ביום-הולדתו ה-74.
באותם
ימים הוא היה כבר מוחרם ומנודה על-ידי מנהיגי ישראל ועל-ידי רבים בעולם. רק מעט
זרים שיחרו לפתחו. לכן, הסידורים שהיו דרושים כדי להיכנס ללשכה שבה היה נצור
במוקטעה ברמאללה, היו פשוטים וקלים יחסית לאלה שנדרשו בעבר. נלוו אליי עיתונאי
אמריקני שביקש לראיין אותו, וידידה שלי, פרופ' לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית
בירושלים, שאישיותו סקרנה אותה.
חלפנו
על-פני החצר הרחבה שבה נותרו חורבות המבנים שצה"ל הרס. זו החצר שבה נאספו
בשעת ההלוויה שלו עשרות-אלפים, ושבפינה אחת שלה נמצא עכשיו קברו. נכנסנו לקומה
השנייה של הבניין, ופגשנו אותו בחדר קטן, כשלצדו יועצו, נביל אבו-רודיינה.
על
השאלות המדיניות שלנו הוא ענה את התשובות הרגילות, אבל מפני שהיה זה יום-הולדתו,
שוחחנו גם על עניינים אישיים. הוא סיפר שבתו, זהווא בת ה-8 (היא ילידת 1995) טלפנה
לברך אותו, והוסיף שהיא בקושי מכירה אותו. פעם אחרונה שראה אותה, לשעה קלה, הייתה
שנתיים קודם לכן, בשדה התעופה של פריס, שם עצר ערפאת באחת הנסיעות האחרונות שלו
לחו"ל. סיפור קודם ששמעתי מפיו, הקשור לכך, היה שיום אחד, בעזה, הביא אחד
מעוזריו ילדה קטנה ללשכתו. ערפאת התרגז עליו, ואמר לו שהמשרד איננו גן ילדים
ושאסור להביא תינוקות לעבודה. העוזר שאל אותו, "אתה לא מכיר את התינוקת? זו
הילדה שלך, אבו- עמאר, זו זהווא".
חשף
יבלת כואבת
אפשר
להטיל ספק במידת הדיוק של הסיפור הזה. ערפאת סיפר אותו, מן הסתם, כדי להמחיש
לשומעיו את אופי חייו ועבודתו הקדחתניים, שאינם מאפשרים לו לחיות חיים נורמליים,
והוא אפילו איננו מזהה את ילדתו היחידה.
באותה
פגישה, לפני יותר משנה ברמאללה, דיבר ערפאת על בריאותו שאיננה כתמול-שלשום, ואחת
הסיבות לכך, לדברי רופאיו, היא שהוא לא עושה פעילות גופנית ואיננו רואה את אור
השמש. לכן, באותו בוקר של יום הביקור שלנו, החליט לעשות צעדה ממושכת, הלוך וחזור,
במסדרון המשרד.
ואז
קרה הדבר הבא: ערפאת פנה לידידתי הפסיכולוגית, חלץ את נעלי הבד שנעל, וחשף לעיניה
הנדהמות את כף רגלו, שבה צמחה לו יבלת כואבת. גילוי כזה של אינטימיות בפגישה עם
זרים במשרדו הייתה אופיינית לערפאת. הסיבה היא שהמשרד היה ביתו האמיתי. מעולם לא
היה לו בית רגיל, ומעולם לא הייתה לו משפחה של ממש. הוא אכל במשרד, לא פעם גם ישן
במשרד. שם היו בגדיו המעטים, שכללו כמה חליפות מדים, אפודה צבאית (בטל-דרס) וכמה
אימוניות. חומר הקריאה הביתי שלו היה תיקים משרדיים, והצפייה בטלוויזיה שבמשרד
הייתה רק לצורך מהדורות החדשות.
מיסטר
פלסטיין
לכן,
מי שנכנס למשרדו של ערפאת, היה כמי שנכנס לביתו הפרטי, לחדר השינה שלו. לדברים
הללו הייתה משמעות פוליטית חשובה. יאסר ערפאת, ובעקבותיו גם כל הסובבים אותו, לא
ראה את עצמו כאדם פרטי – אלא כסמל. הוא ביקש, והצליח, לשכנע את בני עמו, ואולי גם
אחרים, שהוא מגלם באישיותו את עולמם ומאווייהם של כל הפלסטינים בני עמו. כל
התנהגותו הייתה מכוונת לכך שלא יתייחסו אליו אלא כ"מיסטר פלסטיין", כמי
שכל-כולו הוא "האישיות הפלסטינית".
התיאטרליות
והלהטוטים המדיניים של ערפאת הפכו לסמל המסחרי שלו. כך גם מותו – נעשה כאילו על-פי
תסריט דרמתי יחיד במינו, שאפילו דמיון מפותח היה מתקשה להמציאו: מנהיג נצור, חולה
במחלה מסתורית, שבוי במיטת חוליו בידי אשה המכריזה שחבריו רוצים לקוברו חי. חייו
ומותו היו אולי חידה, אבל הבעיות של בני עמו, ושלנו הישראלים, הן מאוד אמיתיות.
מאמרים נוספים בנושא הסכסוך הישראלי פלסטיני
