כולנו
חייבים הכרת תודה למשרד החינוך על כך שהודה ביושר במצבו הקשה של התחום שבטיפולו,
ולשלמה דברת ולחבריו לוועדה – על כך שניאותו להתמודד עם סוגיה מסובכת כל כך. האופן
שבו הופיע יושב-ראש הוועדה בציבור הקרין רצון טוב, תבונה ואומץ-לב ציבורי.
אולם
דו"ח דברת, שעד מועד כתיבת שורות אלו התפרסמה גרסתו הראשונית בלבד, ניכר פחות
במה שיש בו – ויותר במה שאין בו. היעדרו המוחלט-כמעט של טיפול בסוגיות מפתח
הקשורות לחינוך זועק יותר מכל אמירה קיימת, חשובה ככל שתהיה.
בהקימה
את כוח המשימה – כמעט יחידה 101 (קשה להיפטר מהרגלים ישנים) – קבעה הממשלה את חמש
מטרותיו של החינוך בישראל. הראשונה שבהן – השגת "יתרון כלכלי
ארוך-טווח". מטרתו הראשונה של החינוך בישראל, אליבא דממשלתנו, נראית כלקוחה
מחזונו של ביל גייטס במקום מחזונו של יאנוש קורצ'אק. האם מקרי הדבר? ראוי היה
לפתוח את הרשימה ביעד החותם אותה: יצירת מחויבות לערכי היסוד של מדינת ישראל.
מבין
אנשי העסקים בישראל נראה שהיטיבה הממשלה לבחור את שלמה דברת לראשות הוועדה; אבל
האם מקרי הדבר שאנשי חינוך מייצגים את ההיבט החינוכי בוועדה בראשות איש עסקים, תחת
מצב שבו אנשי עסקים וניהול היו מייצגים את תחומם המקצועי בתוך ועדה בראשות מנהיג
חינוכי?
באותו
כיוון צועדת רשימת הבעיות שעליהן מצביע הדו"ח: היא פותחת בהתייחסות להישגים
הלימודיים – ולא לנורמות הערכיות, אף לא לפער החברתי-כלכלי המשפיע בצורה חמורה על
מערכת החינוך בישראל.
קביעת
היעד הפדגוגי היא מעשה נאה וחשוב
קביעת
היעד הפדגוגי המרכזי של "מיצוי יכולתו של כל תלמיד", לעומת זאת, היא
מעשה נאה וחשוב. יש לו משמעות במישור שוויון ערך האדם, וטוב הדבר שהדו"ח מקנה
לו מקום מכובד. יצירת קשר משמעותי בין גן הילדים לבין בית-הספר היסודי, שגם עליה
ממליץ הדו"ח, בוודאי תתמוך בכך. הנהגת יום לימודים (שמא מוטב
"חינוך"?) ארוך יוצרת הזדמנות להענקת שיעורי עזר ולקיום חוגי ספורט ואמנות,
בעיקר עבור קבוצות חלשות שלא זכו לכך לפני-כן. הערכת בתי-ספר גם לפי טיב האקלים
הרגשי-חברתי השורר בהם היא כלל טוב וחשוב המתאים למערכת חינוך, להבדיל ממערכת
השכלה גרידא.
לעומת
זאת, ההתייחסות למשרות המורים היא מטרידה ביותר: לאורך כל השנים הסבירו לנו ארגוני
המורים שמורה בבית-הספר העל-יסודי, למשל, מקבל שכר (נמוך מדיי) עבור עבודה במשרה
מלאה. זאת על אף שיבוצו להוראה במסגרת 24 שעות שבועיות בלבד, משום שהוא מקדיש
לפחות 18 שעות נוספות לישיבות, להשתלמויות, לפגישות עם תלמידים ועם הורים, להכנת
שיעורים ובחינות ולבדיקת בחינות ומחברות. עתה מסביר לנו הדו"ח שיש לחולל
שינוי במבנה ההעסקה של המורה: עליו לעבוד 40 שעות בשבוע – בתוך בית-הספר. אחת
משתיים: או שהטענות הקודמות לא היו נכונות, והמורים עבדו 24-30 שעות בלבד – ודרשו
וקיבלו שכר משרה מלאה; או שלפנינו המלצה "גיאוגרפית" בעיקרה, כלומר:
העתקת מקום בדיקתן של הבחינות מהבית לבית-הספר, המלצה אפשרית – אבל לא מהפכנית.
השינוי
המוצע קטן מן הנדמה
האמת
היא שרוב המורים עובדים ממילא במסגרת משרה מלאה (ויותר מכך), והשינוי המוצע קטן
מאשר נדמה. במחיר הכתמתו המשתמעת של ציבור המורים, כאילו עד כה קיבל חלק משכרו
לשווא, ובמחיר הוצאה כספית כבדה (על חשבון מה?) לצורך יצירת פינות עבודה לעשרות
מורים במקביל בכל בית-ספר ממוצע, אנו משיגים תוצאה חיובית ברורה אחת: תיווצר
הזדמנות נוחה יותר לקיום פגישות בין המורים לבין התלמידים והוריהם. ספק אם שכרו של
שינוי זה גדול מהפסדו.
המעבר
מהכשרת מורים במכללות להכשרתם באוניברסיטאות עלול להוליך להעדפת ההשכלה האקדמית על
ההכשרה החינוכית. זו מגמה הפוכה מהנחוץ לנו. יותר מכך: אם אנו דורשים כעת יותר
מפרחי ההוראה במישור ההשכלתי, כגון תואר אקדמי ראשון, אנו צריכים לדרוש מהם יותר
גם במישור החינוכי, כגון עמידה במבחן אישיות (שלא יהיה קפדני פחות מזה המוצב
כתנאי-סף בפני פקידי בנקים).
ביטול
חטיבות הבניים עלול לגרום הקדמת המיון בין חזקים לחלשים
הדו"ח
משתלב בנטייה הג'ורג'-בושית בדבר הנהגת "ממשלה קטנה": צמצום מנגנון
וביזור סמכויות. מגמה זו עלולה להוות חלק ממהלך קפיטליסטי המנוגד לחלוטין לשאיפת
הדו"ח וראש מחבריו: הנטייה לצמצם פערים חברתיים. הרי דוגמאות אחדות:
* תיגמול
מורים מצטיינים עלול לגרום למורים ולבתי-ספר להתמקד במשימות קלות למדידה, ולהתרחק
מתלמידים שקשה לקדמם, וזוהי מגמה הפוכה מהרצוי.
* המעבר
לחמישה ימי לימודים חייב להיות מלווה בפתרון מערכתי ביחס ליום שישי, פתרון חיוני
בעיקר לילדי העשירונים התחתונים.
* ביטול
חטיבות הביניים, כלומר: הסתפקות במעבר מהגן לבית-הספר היסודי ומהיסודי לתיכון,
עלול לגרור הקדמת המיון בין חזקים לחלשים לסוף שנת הלימודים בכיתה ו'. במקום צמצום
הנשירה במעבר מכיתה ט' ל-י', אנו עלולים לקבל זרימה לבתי-ספר נפרדים לחזקים
ולחלשים, עוד יותר מאשר כיום, כבר בכיתה ז'.
* הרחבת
בחירת ההורים בבתי-הספר צפויה גם היא לחזק את ההפרדה בין עניים לעשירים, כפי שאירע
בעולם כולו. החזקים מתאגדים באופן רשמי או בלתי-רשמי כדי להתרכז ולהתבודד במוסדות
חינוך משלהם, ומותירים את העניים בבתי-ספר המנציחים את המצוקה, או ברחוב.
* ההמלצה
בדבר פתיחת בתי-ספר ייחודיים נוספים, אם כי מעטים, תוסיף לנו, שוב, בעיקר מוסדות
שבהם מסתגרת אוכלוסייה חזקה.
* הביזור
הכלכלי, הכרוך בהעברת סמכות ואחריות מהמטה לדרג אזורי, עלול להעמיק את הפער בין
רשויות ואזורים חזקים לחלשים. בנוסף לכך, מה משמעות העברתו של תקציב נוסף דרך
הרשויות המקומיות על רקע מצבן הכלכלי?
* השוויון
בהקצאה הכספית לתלמיד לפי מדרג סוציו-אקונומי מוציא מן הכלל העדפה מתקנת, בעיקר
לאוכלוסייה הערבית המוזנחת.
* אי-התניית
קבלתו של תלמיד לבית-ספר בביצוע תשלום מסוים היא כלל חשוב (אם כי לא חדש), אבל
רחוקה מהשאיפה שביטא המחוקק לפני שנות דור, או שמא שנות אור: חינוך חינם. כל שינוי
אסטרטגי במערכת החינוך חייב ליצור מצב שבו תעניק המערכת, על כל חלקיה, שירותים
חינוכיים שווים לכל התלמידים. כיום נותרים חלק מהילדים ללא ספרי לימוד, אחרים אינם
משתתפים בטיולים השנתיים, רבים יותר אינם מצטרפים למשלחת לפולין. כך אי-אפשר לחנך
לכבוד ולשוויון.
ההתייחסות
הקצרה לבעיית האלימות טעונה השלמה, ולא כמותית בלבד: מבנה מרווח, נקי וירוק,
התערבות על-ידי נוכחות פיזית במקום הקטטה, דוגמה אישית של כבוד לאדם ושוויון כלכלי
ואחר בין חזקים לחלשים – כל אלה הם המפתח למניעת אלימות, וקשה למצוא לכך התייחסות
(אפילו ביקורתית) בדו"ח.
ניתן
לשמור על סמכות חינוכית תוך אהבת הילד
במישור
הערכי מסתפק הדו"ח בעיקר בציטוט מטרות החינוך מתוך החוק, בביקורת על יחס רך
מדיי לתלמידים ובקריאה לחזק את המאבק בהתמכרויות.
דו"ח
על החינוך, ולא על מינהל החינוך, חייב לכלול הצעות ברורות לתיקון החינוך ליהדות,
לציונות ולערכים אנושיים. זו חייבת להיות נקודת המוצא שלו. אגב היחס הרך: ותרנות-
יתר היא תופעה לא רצויה, אבל האם אמנם ראוי להטות את מערכת החינוך לעבר הקשחת היחס
לילד? ניתן לשמור על סמכות חינוכית גם כשהילד מרגיש שאוהבים אותו.
בהתאם
לתחשיביו הסבירים של המרכז לשלטון המקומי, עלות יישומו של הדו"ח היא 8
מיליארד שקל נוספים לשנה. דו"ח מעשי חייב להצביע על המקורות לכך, כדי שלא
יעלה אבק על המדפים.
לסיכום:
דו"ח דברת משקף כוונה טובה וכולל מרכיבים חיוביים. יחד עם זאת, תכנית לתיקון
החינוך בישראל חייבת להיות מסמך ערכי ביסודו, ולהצביע על דרכים למימוש ההכרזה בדבר
חיזוק השוויון. לתכנית כזו אנו עדיין ממתינים בכליון עיניים.
מאמרים נוספים בנושא חינוך
