החיאה לציונות הגוססת

למארק, אחד מחוקרי הטבע הנודעים של המאה ה-19, הניח בפני האנושות את היסודות המדעיים להגדרה – מהם בעצם חיים. מחקרו בתחום הביא אותו להתמקד בשני מושגים מרכזיים המגדירים את הישות החיה: ארגון ופעילות. הארגון שלמארק מדבר עליו הוא ארגון פעיל, דינאמי, שלפחות לתקופה מסוימת מביא להמשכיות התפתחותית. על-פי למארק, וגם על-פי השכל הישר, ברגע שהפעילות נפסקת או מופרעת בצורה קיצונית, הארגון נהרס, והישות החיה מתה.

אני מזכירה כאן את למארק, איש מדע, כי נדמה שהיינו צריכים להגיע עד המאה ה-21 כדי להבין עד כמה מיותרת היא ההפרדה שהחלה בתקופתו והפכה למקובלת, בין רציונלי ומדעי לבין הומני ורגשי, או דתי. למעשה, מדע וחברה, רציונליות ואמונה, כולם קשורים זה בזה. הרי אם נקרא את הגדרתו של למארק למושג "חיים" באופן רחב יותר, נמצא שהיא מתאימה גם למושגים "מדינה" או "חברה". הישות החיה לא מצליחה לשרוד ללא ארגון פעיל, והמדע, שניסה להחליף את הדת כגורם המניע והמארגן לפעילות, לא הצליח במשימה. גם הניסיון לארגון סביב לאום לא הצליח לתת מענה מספק. הצורך האנושי במשמעות לא מסוגל להסתפק בתשובה ש"חיים למען המדינה". אפשר לראות את זה קורה בבירור גם בדוגמה הפרטית שלנו, של מדינת ישראל ושל הישות הציונית.

לא סתם נכנס ספרו של בורג לרשימת רבי המכר מן הרגע שיצא לאור. בורג, אולי אחד הפוליטיקאים היחידים שנותרו לנו כאן מן האסכולה הישנה של אנשי רוח, החליט לקחת על עצמו את משימת הפחת רוח חיים באידיאולוגיה הציונית המתפרקת. לצורך כך, כפי שהוא מסביר במבוא, פרש מן הפוליטיקה לעת עתה, והקדיש שנה מחייו למחקר יסודי בשאלות זהות ומשמעות. בורג סוקר את האידיאולוגיות של המאה ה-20, שהיו רובן-ככולן תורות של מרד באלוהים והצבת חלופה לו. כולן קרסו, באין ביכולתן לתת מענה הולם. לכן, הוא אומר, במאה הנוכחית אלוהים חזר. הוא חזר לא רק במובן חיפוש המשמעות, הנהייה אחר תורות מזרחיות, ניו-אייג'יות, והחזרה בתשובה לדתות המונותאיסטיות הקונבנציונאליות. הוא חזר גם למשחק הפוליטי, עם תחילת המלחמה בין האסלאם הדתי למערב החילוני. במלחמות העולם של המאה ה-20, הדת לא תפסה מקום. אלו היו מלחמות לאום, מלחמות של אידאולוגיה חילונית. המלחמה הנוכחית, שהוגדרה על-ידי סמואל הנטינגטון כ"מלחמת הציוויליזציות", היא בעצם, כפי שבורג מגדיר ומאפיין אותה באופן משכנע ביותר, מלחמה בין ציוויליזציה דמוקרטית לציוויליזציה תיאוקרטית. אלוהים חזר לתמונה, ושוב הוא מניע את העולם להילחם עבורו או נגדו.

במהלך מרתק במיוחד בורג משווה את הציונות הדתית לפרוטסטנטיות. הציונות התבססה על חזרה לתנ"ך מתוך פירוש אישי. הוא מדבר על בן-גוריון ועל הטעות שעשה כאשר סירב להפריד את הדת מהמדינה, בשל צרכים ציוניים שנויים במחלוקת. לשם השוואה, בורג מסביר את תפישת הדת ואת האלוהים שלו-עצמו. זו אמונה בכוח האנושי, באל שנמצא בכל אחד מאיתנו. אולי בגלל זה אפשר להזדהות עם סוג האמונה של בורג, גם אם אתה חילוני גמור. כשבורג מטיף להפרדת הדת מהמדינה, הוא מסביר כיצד לדעתו יש למקם את הדת מחדש בחברה הישראלית, לתת לה מקום של כבוד וסמכות רוחנית. גם כאן פונה בורג אל הנצרות, באומרו כי הוא מקנא בכנסייה הקתולית, שהצליחה להעמיד את עצמה במקום של מתן תמיכה נפשית ועזרה חומרית לנזקקים, במקום להסתאב במוסדות מדיניים, כמו בארץ.

ראיית העולם של בורג מעניינת ושונה. הוא מחלק את העולם למערב מול מזרח, כמו כולם, אבל מוסיף טוויסט משלו. תיאוריות פוסט-קולוניאליסטיות רבות (ודי להזכיר את אדוארד סעיד בהקשר הזה) ראו את המערב כגבריות ואת המזרח כנשיות – המערב הכובש, המזרח הנכבש. בורג, לעומת זאת, רואה את המערב הפמיניסטי כנשי, ואת המזרח השובינסטי כגברי. הוא לא שוכח שהדיכוי נמצא גם שם, בניגוד לשמאלנים ליברלים רבים המגנים על זכותן של מדינות ערב לחיות על-פי הבנתן ותרבותן. כאשר חצי מהאוכלוסייה במדינות ערב חיה בתנאי עבדות וכפייה, זה באמת לא הוגן שהעולם יישאר אדיש. ובורג גם מציין בחוכמה שהחלחול האידיאולוגי בכל מקרה עובד תמיד בשני הכיוונים. כביכול ניתן היה "להרגיע" את מדינות המזרח – לא רק אתם מושפעים מאיתנו, גם אנחנו מושפעים מכם. הבעיה היא, כידוע לכולם, שבמקום לתת לדברים להשתנות באופן טבעי, כולם מנסים לכפות את דעתם בכוח. באחד הפרקים המרתקים ביותר בספר, בורג מקביל בין בוש, בן-לאדן ושמעון פרס. לפי בורג, בוש הוא מנהיג הפונדמנטליזם הנוצרי המודרני, בן-לאדן הוא מנהיג הפונדמנטליזם המוסלמי המודרני, ופרס הוא מנהיג הפונדמנטליזם החילוני האירופי. כולם פונדמנטליסטים וכוחנים מדיי.

בורג מזהיר מפני הכוחניות ההרסנית גם תוך כדי ניתוח מעמיק של הסיפור היהודי לדורותיו, ושל הדפוס החוזר של החורבן והתקומה. האם נאפשר שוב חורבן והשתלטות מחודשת של בית שמאי? העתיד שבורג היה רוצה לראות כאן הוא לא הקנאות והלוחמניות של ממלכת יהודה, שאותה הפכנו למיתוס הציוני, כי אם ריבוי השבטים ההרמוני של ממלכת ישראל הנשכחת. בניסיונו להמריץ את כולנו למחשבה פעילה ועצמאית, בורג נותן דוגמה אישית מעולה.

התוצאות שהוא הגיע אליהן בספר הזה ראויות לשבחים רבים, ורק בעיה אחת קטנה נותרה בלתי-פתורה – הכל טוב ויפה ונכון וצודק, אבל האם ישנו סיכוי אמיתי ליישם את זה בפועל? הלוואי שכן. הלוואי של"אלוהים חזר", שמככב כבר כמעט חודשיים ברשימות רבי המכר, תהיה השפעה אמיתית על דרכי המחשבה וראיית העולם של המוני בית ישראל המצביעים בבחירות, ושל המיעוט בעל הכוח היושב בממשלה. ורק ליתר ביטחון, כדאי שאנשים כמו בורג יחזרו אל הפוליטיקה המעשית. עכשיו, כשאנחנו יודעים איך הוא חושב, קשה שלא לרצות לראות אותו מממש את מסקנותיו בפעולות מעשיות, בראש הארגון. הישות הציונית גוססת, ובורג מצטייר מִספר זה כאחד הפוליטיקאים האחרונים שעוד מסוגלים לבצע בה פעולה החיאה של ממש.