האם
שאלתם את עצמכם פעם מאין באה המלה או הברכה "ספיחס"? ומה עם "כסאח"?
האם אתם יודעים איך מגיעים למצב שבו יש "פרפרים בבטן"? תשובות קצרות, בלשון
קריאה ובהירה, תמצאו אצל רוביק רוזנטל, שהחזיר את הלשון העברית לזירה התרבותית, את
הדיון בה לדובריה ואת החדווה לקוראים על אודותיה. מדורו במעריב, "הזירה
הלשונית", כבר הוליד ספר אחד שנשא את שמו, וכעת לפנינו השני – "חדוות
הלשון". כשהוא כותב בו על השתקפות הזירה הפוליטית בעברית, זה מעניין ומעצבן.
השער החמישי והאחרון בספר, המוקדש לשיח של פוליטיקאים, נקרא אמנם "ראשים
מדברים", אבל לפעמים הקודקודים בשידור ולא בדיבור, ובכלל, לא תמיד ברור
שהדיבור בא מהראש. כשרוזנטל כותב על סקס בשער הרביעי, "רצים לספר לחבר'ה",
ועל גלגולי מלים בשער הראשון, "עברית בשלל שפות", זאת ממש חדווה.
ב"חדוות
הלשון" מתייחס רוביק רוזנטל לנוכחות ההולכת וגדלה של סוף דצמבר וראשית ינואר
במציאות שלנו: הוא קורא לה "חג המולד העברי"; מציין ש"ראש השנה
הכללי הפך חלק מלוח השנה הישראלי", ובוחר כערך בספרו את אחד הביטויים
הלשוניים לחיים הכפולים שאנחנו מנהלים בארץ, תוך ניווט בין הלוח העברי ללועזי.
השורות שלהלן לקוחות משיר של נערה שהגיעה (ליתר דיוק יש לומר "היגרה אך לא
עלתה") ארצה מרוסיה ("לחיות עם הבלי 2001"):
"אני
לא אוהבת פה דתיים
אני
לא מסוגלת להבין למה בחגים
חנויות
סגורות ואין אוטובוסים...
ולמה
לא חוגגים פה את ראש השנה?
כל
העולם חוגג!
ישראל
לא חוגג
זה
ממש טיפשי...
אין
אפילו שלג פה..."
כשקראתי
אותו בפעם הראשונה, השתעשעתי לגלות שהיא משתמשת בצירוף "ראש השנה"; ברור
שלא תודעה יהודית הביאה אותה לבחירה זאת, אלא ידע ראשוני בלבד בעברית, שלא מאפשר
לה להבחין בין כריסטמס, חג המולד הנוצרי, לבין ראש השנה היהודי. בלשונו של רוזנטל
מדובר בחג כללי ובחג עברי (ללא איזכור המקור הדתי), וכך, בשפה עניינית וקצובה,
רוטטת ולא ארכנית, הוא סוקר את התפתחות המונח הזה "לדורותיו". מסקירה
זאת אנחנו למדים על גלגוליו: בתלמוד משמש "מולד" במשמעות של “לידה”,
ומציין הן את הופעת הלבנה והן את הולדת ישו. בתקופה של תחיית הלשון, למשל, קראו
ליום-הולדת “חג המולד”, ולאירוע הנוצרי – “חג הלידה”... כיום משתמשים בעברית ב”חג
המולד”, כנראה בעקבות האידיש – ניטלנאכט. וזה יופיו של הספר: הוא איננו
שופט אם טוב או רע לתרגם מאידיש, איננו מתיימר לברך או לגנות את המנהג החדש שבא
למדינה, לחגוג את הסילבסטר, אלא מתאר את השתקפות ההתפתחות התרבותית בלשון, וממקם
את תמונת המצב העכשווי כחוליה בשרשרת של התפתחות הלשון “עד הלום”.
רוזנטל
איננו פוחד ממלים גסות. כך הוא מביא היפּ-הופּ (hip hop, שיר-דיבור, אחת
הסוגות של הראפּ, rap
to, לשיר בדקלום), כדי
לתאר את מצבה של העברית:
"...תן
לי אלף, תן לי זין / ותזיז את הרגליים /
פאק
יו פאק יו האנגלית / די נמאס מלועזית...
עזוב
אותי מסיל-וו-פּלה / צרפתית זה כבר פּאסה
אל
תגיד לי אַלְזוֹ אַלְזוֹ / גרמנית זה לא אנחנו /
יאללה
יאללה חָרָשוֹ / מה את חושבת, רוסיה פה?"
אופנות
מולידות בדרך-כלל בגדים, אך יש כאלה היוצרות אפילו איבר חדש בגוף. ג'ינס נמוך, למשל,
מעצב שתי גבעות מצדי הגוף. קוראים להן "צְדָאדִים" (כמו צדדים, אבל
במלעיל). איבר זה בא לעולם עם רדת המכנסיים ועליית החולצה, אם תרצו – מלחץ הג'ינס
ומבריחת הטריקו, ואני עדיין מעדיפה את שמו הצרפתי, "ידיות האהבה" (poignees d'amour). אינני זוכרת טיפול
של "הזירה הלשונית" בחלק הגוף החדש הזה עד כה, אבל לעומת זאת, ב"חדוות
הלשון", שוטח הכותב את גלגוליו של איבר שהגיח לאוויר העולם בזכות אופנה זאת,
איבר מוכר, שבמשך שנים רבות ידע צנעה, ורק לאחרונה יצא לגמרי מן הארון: הפופיק.
פופיק של גבר משופע בבטן משתפלת הוא כבר חיזיון נפרץ, ואיננו בבחינת חידוש גדול
כל-כך, אבל “אותו אחד” אצל אשה או נערה היה עד לפני שנים מעטות שמוּר לשפת הים, בבחינת
הבטחה, שטר ערבות, ולא מטבע עובר לסוחר. רוזנטל חקר את השמות השונים ש"היהלום
במרכז הבטן" זכה להם – החל מ"קורקבן" וכלה ב"שורר".
הממצאים שהוא מביא לקוחים גם מתולדות הלשון וגם משפות זרות, גם מן המדרש וגם
ממקומונים, גם מן השירה וגם מפזמונים. בקיצור, אצלו העברית על כל גווניה ומִשְלָבֵיה,
על כל עושרה ועסיסה, מוגשת כתקרובת שהחיך יכול רק להתענג עליה.
חמישה
שערים לספר, שכל אחד מהם פותח את הזירה לעיסוק בשאלות תרבותיות כפי שהן משתקפות
בשיח הציבורי. שלושה מהם כבר הזכרנו, וגם השניים הנוספים מציעים מקום לחיוך: האחד
בזכות היצירתיות הרבה שהוא חושף, "חדוות המלים", על מנגנוני יצירה
ויוצרנות המאפשרים את התחדשותה המתמשכת של העברית; ואילו האחר מאפשר לנו להתחייך
גם כשכואב מאוד-מאוד, "עיין ערך מלחמה", על השתקפות המצב המדיני של
מלחמה מתמשכת, שלא נוסה ולא נעשה הכל כדי לשים לה קץ.
מלים
יכולות להרוג ויכולות לנחם. בספר הזה חוברות להן יחד שתי תכונות של השפה: חַדוּת המלים
וחדוות המלים. כדאי לקרוא בו לאט לאט, חומר למחשבה, מלה פה ומלה שם, טיפה של נחמה,
ים של כיף. על המעצב שלו, איתן פימנטל, ראוי לומר "כמעיין איתן", שכן
הוא מצליח להביא בשחור-לבן מסרים רבי-צבע. בחירה עדכנית ומגוונת של יצירות אמנות
משלימה את התמונה, ומכבדת את העברית בספר שנדירות בו ציטטות מן התנ"ך, ואין
בו אפילו טקסט אחד מנוקד לתפארת הקריאה. חדוות הדיבור והציור העברי בארץ-ישראל.
