רוב
הבוחרים בארה"ב הסתייגו מהמלחמה בעיראק. רוב הבוחרים לא היו מרוצים מהדרך שבה
ניהל הנשיא את המערכה נגד הטרור. רוב הבוחרים לא קיבלו את הצידוקים של ממשל בוש
ליציאה למלחמה, וסברו שהנשיא לא אמר תמיד אמת. רוב גדול בקרב הבוחרים העדיף את
עמדותיו של ג'ון קרי בנושאי מיסוי, יצירת מקומות עבודה, ביטוח בריאות ואיכות
הסביבה. ובכל זאת, המנצח הגדול בבחירות היה ג'ורג' בוש, אחד הנשיאים השנויים ביותר
במחלוקת במאה הנוכחית. כיצד זה קרה?
בוש. בגלל אישיותו
|
לניצחונו
של בוש יש יותר מהסבר אחד. האינסטינקט של אמריקנים רבים הורה להם להתקבץ סביב
מנהיג שנתפש כחזק וכנחוש בעידן חוסר הוודאות של לאחר 11 בספטמבר. הימין הנוצרי,
שתפש את הבחירות כמלחמת תרבות, התגייס בצורה יוצאת-דופן למען בוש, כדי להציל את
קדושת המשפחה ואת מוסד הנישואין מציפורני הליברלים. ב-2 בנובמבר התברר שוב,
שאמריקה, לפחות בחלקה הגדול, היא מדינה שמרנית, פטריוטית ודתית. גם מערך ארגוני
מופתי, שהצליח להביא לקלפי מקסימום בוחרים בלי לפסוח על שום קהילה נידחת בפלורידה או
באוהיו, סייע מאוד לְבּוש.
המחנה
הדמוקרטי לא ניצל את מלוא הפוטנציאל האלקטורלי
אך
התמונה לא תהיה שלמה בלי לקחת בחשבון גורם נוסף: לא פחות משתוצאות הבחירות
בארה"ב הן ניצחון לבוש, הן כישלון לדמוקרטים בראשות קרי. באחת ממערכות
הבחירות הטעונות והמתוחות ביותר שנערכו בארה"ב, בחירות שנגעו בלב-לבם של קווי
ההפרדה האידיאולוגיים והתרבותיים שמפצלים את החברה האמריקנית, לא הצליחו הדמוקרטים
להביא מספיק בוחרים לקלפי. שיעור ההצבעה היה אמנם גבוה מהרגיל, 58%, אך עדיין נמוך
מהציפיות המוקדמות של יותר מ-60%. זאת ועוד: מסתבר שהמצביעים החדשים, שנרשמו בפנקס
הבוחרים ערב הבחירות, והיו אמורים להיות השפן שיעניק את הניצחון למחנה הדמוקרטי,
התחלקו בסופו של דבר כמעט שווה בשווה בין בוש לקרי. בעוד שבמטה קרי קיוו שהצעירים
והשחורים יבואו להצביע בהמוניהם לטובת המועמד, שיעור ההצבעה בקרב מגזרים אלה אמנם
עלה, אבל נותר נמוך יחסית, והתקזז בעלייה מקבילה בשיעור ההצבעה של תומכי בוש
בעיירות הקטנות ובמגזר החקלאי.
להפסד
של קרי יש אפוא גם סיבה אריתמטית פשוטה: המחנה הדמוקרטי לא התגייס מספיק, ולא ניצל
את מלוא האלקטורט הפוטנציאלי שלו, כפי שעשו הרפובליקנים. אנשים רבים בארה"ב,
גם כאלה שיכולים להגדיר את עצמם דמוקרטים, או לכל-הפחות קרובים בתחומים רבים
להשקפותיה של המפלגה, לא הצביעו בסופו של דבר לקרי. הם לא עשו זאת, מפני שהיו להם
השגות לגבי אישיותו של המועמד.
על-פי
הסקרים, בעוד שקרי גבר על בוש מבחינת האהדה הציבורית לעמדותיו כמעט בכל התחומים,
הוא פיגר אחרי הנשיא בנושא האישיות. בוחריו של בוש הצביעו לו בגלל אישיותו; בוחריו
של קרי הצביעו לו למרות אישיותו.
קרי. למרות אישיותו
|
קרי
לא הקסים את האמריקנים. הוא נתפש כחסר כריזמה, עצי אפילו, שפת הגוף שלו התפרשה
כמקרינה קור והתנשאות. נאומיו, גם אם היו מנוסחים היטב ותכופות גם משכנעים, הותירו
את הקהל מנוכר. קלינטון הוא לא היה: הקול שלו היה מונוטוני, הבדיחות שלו נשמעו
מאולצות, הפאנץ'-ליינים קהים, ובכלל, הוא תמיד נראה משתדל יותר מדיי ומנסה לשאת חן
– טעות שכל יועץ בחירות חייב להזהיר את לקוחו מפניה כמו מאש.
לכל
בוחר הייתה סיבה טובה משלו לא להתלהב מקרי. לכמה הוא נשמע חלקלק, לכמה דווקא מהוגן
מדיי. לבוחרים מסוימים, בעיקר בצד השמאלי יותר של המפלגה הדמוקרטית, הוא לא נשמע
מספיק נחרץ: "אין הבדל בינו לבין בוש", הם פסקו. לאחרים הייתה ביקורת על
הניחוח ה"צפוני" האליטיסטי שלו, סנטור ממסצ'וסטס. עוד הרבה דברים בקרי
הפריעו להרבה אנשים: החל בתסרוקת שלו ובקלסתרו המאורך, הבלתי-פוטוגני, (המרמז
כמובן על תחכום-יתר ופתלתלות, ודאי לעומת הפנים העגולות ומעוררות-האמון של בוש),
וכלה בדומיננטיות של אשתו.
זהו
אחד המפתחות להבנת התוצאות במירוץ לנשיאות ארה"ב: בוחרים רבים היו מעדיפים
אולי לראות את בוש מחוץ לבית הלבן, אבל לא התחשק להם להצביע לקרי. הוא לא
"עשה להם את זה". מי שתעב את בוש, והצורך לסלקו מהנשיאות בער בעצמותיו,
הלך להצביע בחוסר חשק. מי שהנושא בער מעט פחות בעצמותיו, פשוט לא הצביע.
כולם
נהיו פסיכולוגים
מה
שקרה בארה"ב מבטא תופעה רחבה יותר, המעוררת שאלות קשות לגבי המערכת הדמוקרטית
בעידן ההיפר-קפיטליזם. יותר ויותר אנשים במערב, וגם בישראל, מאבדים עניין אמיתי
בהליך הדמוקרטי, ונוהגים בחובה האזרחית שלהם ברישול מחריד. ככלות הכל, במה כבר
ישפיעו הבחירות על עתידם האישי? – הם אומרים לעצמם. וכשהבחירות הפסיקו להיות עניין
שנתפש כגורלי, הן הפכו לעוד תכנית-מציאות בהשתתפות הקהל, לעוד חוויה
בידורית-צרכנית.
רבות
נכתב כבר על השפעתה המזיקה של שיטת הבחירה הישירה (שבוטלה בינתיים בישראל), על
טיבם של המועמדים הנבחנים על-פי השאלה אם הם "עוברים מסך" או לא. מסתבר
שהבחירה הישירה וטלוויזיית ההמונים לא יצרו רק זן חדש של מועמדים, הן יצרו גם זן
חדש של בוחרים.
מי
שעקב אחר הבחירות בארה"ב, לא יכול היה שלא להתרשם כי הגיבורים האמיתיים שלהן
לא היו המועמדים עצמם, אלא הבוחר בבית, שיושב מול המסך ובידיו השלט-הרחוק, מכריע
הגורלות. יש לך עשר דקות בין הפרסומות, ועכשיו תקסים אותי, אומר הבוחר. כי אני
מתרשם ומחליט מהר, ואין לי פנאי להתעמק. מצד שני, אני אוהב להשתעשע, ואוהב לגבש
דעות.
ערב
הבחירות בארה"ב הפכו פתאום כולם למנתחי אישיות ולמומחים לקמפיין. ומשגובשה
דעה לגבי אופיו של מועמד – קשה כבר מאוד לשנותה. וכולם גם אוהבים להרצות את
דעותיהם בעיקום-אף מלומד של מבקר אמנות. "הוא נשמע לי קצת... יש בו מין סוג
של... אני לא יודע/ת אבל אני מרגיש/ה שחסר לו..." – אלה פחות או יותר הטקסטים
שמאפיינים את הזן החדש של הבוחרים, ולא רק בארה"ב. באופן דומה פיתחו רבים גם
בישראל דעות החלטיות להפליא לגבי סגולותיהם של אישים שונים, והללו קובעות יותר
ויותר את אופן הצבעתם ומידת מעורבותם הפוליטית. וככל שהעמדה מוצקה פחות
ואימפרסיוניסטית יותר, נשענת על תחושות אינסטנט וקרעי רשמים, כך היא נחרצת יותר.
כך
למשל קרה לאהוד ברק. מי לא שמע אלף פעם מחבר/שכן/שותף-לספסל-האוטובוס שברק הוא
"אדם איום שאין להצביע לו", אפילו יִכְלו כל הקיצין, אפילו יעמדו מולו
אדריכל לבנון אריק שרון או מחריב אוסלו בנימין נתניהו? אלא שנשאלת השאלה: למה הוא עד
כדי כך גרוע? משום שככה מצטיירת לנו דמותו. ראינו בטלוויזיה. הצבענו לו כבר פעם
ב-1999, נתנו בו אמון, והוא בגד באמוננו. התאכזבנו. איננו רוצים להתאכזב שוב.
הצעותיו של המועמד לגבי הנושאים העומדים על הפרק, כן או לא התנתקות, מו"מ או
גדר ההפרדה, כבר לא ממש מעניינות. המוקד עבר לדרמה הפסיכולוגית של הבוחר.
אשליית
הבחירה – מועמד לנשיאות אינו מכונת כביסה
לכאורה,
יהיו מי שיאמרו, יש לברך על ה"תחרות הפתוחה" על לב הבוחר, ועל ההיכרות,
לא רק עם המנגנונים המפלגתיים והמצעים, אלא גם עם המועמדים עצמם, בשר ודם. אך האמת
רחוקה מכך. ההתעסקות האובססיבית של התקשורת ושל דעת הקהל בפענוח אישיותם של
המועמדים, ניתוח שפת הגוף שלהם ותכונותיהם, מעניקה לבוחר אשליה של שליטה ומעורבות,
אך הופכת את הדמוקרטיה לאינפנטילית. עולם הפרסום הִשְליט ברבים את תחושת הכזב שהם
חיים בגן-עדן צרכני, שבו אפשרויות הבחירה תמיד פתוחות, וכולם מתחרים על לבנו.
הקונספציה הזאת מוּחלת עתה גם ביחס לאופן שבו רבים מבינים את העולם הפוליטי.
אך
מועמד לנשיאות או לראשות ממשלה הוא לא מכונת כביסה. אין שום דרך להכיר את אישיותו
בדקות הספורות שאנו צופים בנאומו או בהופעתו בטלוויזיה: גם משום שבלתי-אפשרי לגבש
רושם לגבי טיבו של אדם בכמה דקות, וגם מפני שכל הופעה כזאת עוברת אינספור מיסוכים
של יועצי בחירות, מומחי תדמית ומאפרים. מיהו ג'ון קרי האמיתי? האם אהוד ברק השתנה?
אין לדעת. זה גם לא ממש חשוב. ההנחה שתכונותיו האינדיבידואליות של מועמד הן קריטריון
חיוני להערכת כישוריו כמנהיג, היא הנחה בעייתית. גורמים אחרים חשובים בהרבה
מהאישיות, בעיקר במערכות פוליטיות קוטביות כמו בארה"ב ובישראל: העמדות
הבסיסיות, האנשים שמקיפים אותו ובעיקר – המפלגה שלו והמורשת הפוליטית שלה. את קרי
ואת ברק אולי לא היינו לוקחים עמנו לאי בודד, אבל לראשון היה סיכוי להיות נשיא
מצוין; באפשרות שהשני ייבחר אי-פעם לראש ממשלה אמוּר לתמוך כל מי שקָץ בשלטון
הימין.
מאמרים נוספים בנושאי חוץ
