אניטה שפירא, "אביב חלדו", "הוצאת
הקיבוץ המאוחד ( ספרי סימן קריאה (הספרייה החדשה)", 588 עמודים.
הספר הוא קודם כול טקסט קריא לעילא.
אם היסטוריה היא סיפור על ברנשים, כמאמר האנגלים, הרי אניטה שפירא טוֹוה סיפור
מרתק לא רק של איש אחד אלא של תקופה שלמה ומחוללי עלילותיה. אם להשתמש בביטוי
סטאליניסטי, אין בעלילה זו פולחן אישיות לא של יגאל אלון ולא של גיבורים אחרים,
אבל גם אין בה הזנחה של הצד האישי. מעצם מהותה כתיבה מסוג זה נוקטת עמדות שהן
בבחינת שיפוט, לפעמים חמור, של הנפשות הפועלות. הדרמה בספר נובעת מהעניין ולא מסלקציה
של המחברת בלבד. נהפוך הוא, היא נזקקת לאיפוק שלפחות למראית עין מראה על העדר
היסחפות אחרי העלילה, ועוד פחות מזה אחרי גיבורהּ לכאורה יגאל אלון. אמרתי "לכאורה"
כי היא לא מאוהבת (בלשון המעטה) בצבר יפה הבלורית והתואר (כמאמרו בן-האלמוות של
המשורר חיים גורי על נופלי מלחמת העצמאות). אלון לא היפנט אותה עד כדי שתזניח את העולם
האופף אותו (מי שאולי ריתק אותה יותר הוא צבר פרוע אחר - משה דיין).
עולם זה הצטייר בעיניה כסיפור מרתק של
התהוות אומה וייסורי לידתה, כאשר בני דור תש"ח עומדים לא רק על כתפי ישראל-סבא,
אלא גם על כתפי דורות העליות הראשונות שלפני קום המדינה. בשל עיוות לא מוסבר כלשהו
נתחלפו לה הללו בחילופי הדורות - מבני תרבות יהודית אוניברסלית של האבות המייסדים,
האנינים בעיניה, לדור של ז'לובים פרימיטיביים, קרובים יותר באורחם ורבעם לבני הארץ
הערבים. אולי היו "מגש הכסף", אבל בעיקר במעשיותם ולא ברוחניותם. (אי-צדק
היסטורי עושה עמם אניטה שפירא, הרי רובם היו בני 18-25 וטרם הספיקו הרבה, רבים נספו
במערכה הכבדה שנשאו על שכמם בקרבות המכריעים של ראשית המלחמה - ואף על פי כן
העמידו בני הדור הזה אינטליגנציה לא מבוטלת.)
אבל אניטה שפירא לא כתבה כאן ביוגרפיה
זו או אחרת, אלא ציירה פנורמה רחבה, מקיפה, אך גם מפורטת, של תולדות תקומת מדינת
ישראל - לפעמים מתוך היסמכות על בלימה, ותמיד בתבונה, בנחישות ובתעוזה של דור שחש
על כתפיו את משק כנפי ההיסטוריה. היה צריך לחיות אז או להיות היסטוריונית כא"ש
כדי לחוש כיצד דור שלם חושק שפתיים נוכח כל פורענויות התקופה.
הספר הזה נקרא כרומן מרתק שאף שסופו
ידוע, כולו מתח בתיאור הדרך שבה הגיעה אפופיאה זו לשיאה. כישרון כתיבה איננו המעלה
האחרונה שהיסטוריון טוב ראוי שיצויד בה. וא"ש נתברכה בכישרון הזה וביכולת הכללה
מרתקת של פרטים ושזירתם בסיפור הרחב.
ברם כשם שמרצה רב-קסם, אשף מילים, עלול
לעתים להעיב על בעייתיות נושא כלשהו, כך א"ש מסתירה בעצם שיגאל אלון מעניין
אותה פחות ממה שאולי נראה לנו מהכותרת ומכמה פרקים בספר. כפפת המשי שלה מכסה לעתים
אגרוף ברזל ספרותי. בית אבא מצויר באכזריות בלי ללמד זכות על העקשנות שבה נאחז האב
באדמתו ובעבודת האדמה. בית הספר של מסחה מצויר באופן בלתי מחמיא אף שגם טובי
המורים של אז באו בשעריו. האב האלמן לא מקבל נקודות זכות על החינוך הקשוח אבל ישר
הדרך שהעניק לבן זקוניו, ועל העובדה שדחף אותו ללמוד בכדורי, היחיד מבני דורו
במסחה, חרף כישוריו הסכולסטיים המוגבלים יחסית, לעומת בני הטובים מכל הארץ שהיה
צריך להתחרות בהם. רצונו של האב להשיג הנחות בשכר לימוד מוצג כקמצנות עיקשת וכו'. מי
בארץ אינו מנסה להשיג הנחות בשכר לימוד עד עצם הים הזה. ושכר הלימוד היה קרוב למאה
לירות פלשתינאיות לשנה (סכום גבוה לעומת רמת ההכנסה של העם העובד). אין תֵמה שלא
כך תיאר יגאל אלון את בית אביו בזיכרונות שכתב שנים רבות אחר כך. לְמה באמת היינו
צריכים לצפות במֵמוּאר אישי כזה? מה לאניטה להלין על כך.
אין דרך לסקור ולבקר ספר של חמש מאות
עמודים בלא יותר מאלף מילים (כדרישת העורך) אלא להתייחס בהערות קצרות לכמה נקודות שצריכות
הערה והארה, לדעתי. הראיה שאין זו ביוגרפיה כפשוטה מצויה בסיפא של הספר. 465
עמודים עוסקים ביגאל הצעיר, אפשר לומר במחצית הראשונה של חייו (עד סוף מלחמת
העצמאות), ורק כמה עשרות עמודים מוקדשים למחצית השנייה של חייו ולכל פעילותו
כפוליטיקאי. "סוף דבר" היא קוראת לפרק זה.אפשר ומלכתחילה לא התכוונה
לכתוב זאת כך או בכלל והפרק הזה הוא תולדה של מחשבה שלאחר מעשה. לפי האופן שבו היא
מתארת תקופה זו היה מתאים יותר לכנותה "שקיעה נוגה". הבטחה שלא נסתייעה.
ומן הסיפא אפשר ללמוד על הרישא. כאילו אמרה - אמרתי לכם כי המציאות פחותה מן האגדה,
אם הייתה אגדה. אם לקרוא את הספר בשנית, ראוי להתחיל אותו ב"סוף דבר",
ולקבל פרספקטיבה נכונה על נשוא הביוגרפיה של א"ש גם מהרישא.
שאלה אחרת שאסור להתעלם ממנה היא מה
היו המקורות הראשונים של ההיסטוריון. ברור מהאפרָט הנרחב המתלווה לספר שאלה היו לא
רק מסמכים, אלא גם זיכרונות בעל-פה של בני התקופה. וכולנו חייבים להזכיר לעצמנו
שהזיכרון האנושי מתעתע, סלקטיבי, ואינו חופשי בדרך כלל מחולשות אנוש כמו צרוּת עין
וקנאה. ואל אחטא בשפתיי - גם חשבונות
אישיים אחרי מוֹת.
אני יכול לחשוד בזה במקרה דנן לאור
ריבוי ההידרשויות לישראל גלילי, לארנון עזריהו (הידוע כ"סיני"), ואולי
גם לשוש ספקטור (אלמנת צבי ספקטור, אחד מגיבוריה של א"ש, מאנשי הכ"ג
שנספה כמעט בטרם התחיל כל הסיפור), מזכירת מטה הפלמ"ח. בטוחני שאניטה הזהירה
את עצמה מבעייתיות המקורות של הסובבים את י"א בתקופות הקריטיות, אבל תוך כדי
קריאה מתגנב החשש שמא לא עשתה זאת במידה מספקת. אומרים שגלילי חי בהרגשה שאישיותו
בהיסטוריה של עם ישראל ובתקומת ישראל קופחה. תהיה זו יומרה לטעון שניסה להעמיד את עצמו
במקומו הראוי באמצעות יגאל אלון המת - אך עצם הדבר שחשש כזה עולה בלב הוא
פרובלמטי.
מקובל כי י"א היה המצביא המזהיר
של מלחמת השחרור. מפקד עשוי לבלי חת, בעל תושייה ועורמה. בלי הכשרה צבאית
אינטלקטואלית (כמעט כמו כל מפקדי מלחמת השחרור הילידים), פיקד בסוף המלחמה על
כוחות בסדרי גודל של דיביזיות.
חידה בלתי פתורה נשארת (חרף
ה"סוף דבר") השאלה כיצד אדם מוכשר, כריזמטי, בעל תכונות "אליל
הדור", מואפל על ידי אנשים אפורים ממנו ומודחק לעמדות משניות במערך הצבאי,
הפוליטי והחברתי. כמעט רמטכ"ל, כמעט שר ביטחון, כמעט "מושיע"
במלחמת ששת הימים. נראה שיגאל העדיף חברוּת על פני דריכה על גוויות. הייתה בו נאמנות
פוליטית של מי שבא מחוץ למחנה מפלגת העבודה, שלא ייחשד בעריקה למחנה בן-גוריון, ששם הובטחו וחולקו משרות הצמרת. יודעי
דבר אומרים שבן-גוריון התייחס בחוסר אמון ליגאל אלון כל תקופת שירותו בצבא, והעדיף
את משה דיין על פניו פעם אחר פעם. למה? האם יריביו של י"א (משה דיין למשל) היו
דוברי אמת יותר, ערמומיים פחות? לעניות דעתי לא שכח בן-גוריון בשום רגע של הכרעה כי
הוא גם ראש מפא"י.
האם ייתכן שגם א"ש נתפסה
לסטראוטיפ שגנרלים מצטיינים כושלים בפוליטיקה? עיון שטחי בהיסטוריה אינו נותן
תשובה חד-משמעית. יוליסס גרנט - פעמיים נשיא ארצות הברית אחרי מלחמת האזרחים; שארל
דה-גול נשיא צרפת, ובוודאי לא כישלון פוליטי; דווייט אייזנהאואר עורר קצת גיחוך
בשעתו, אך כדאי לבחון את ה"רקורד" שלו בזירה הבינלאומית והפנימית (כלכלה
שניבאו לה קריסה אחרי מלחמת העולם ומלחמת קוריאה - פרחה בימיו). אולי הינדנבורג?
פטן? יגאל דומה לזקנים חצי סניליים אלה? והרי יריבו-עמיתו משה דיין הצליח יותר.
אחרי קריאת הספר בנשימה עצורה ובהרבה
אמפטיה לגיבוריו עודנו ניצבים לפני חידה שלא באה על פתרונה - כיצד אישיות מוכשרת, מקסימה
וכריזמטית כשלה בדרך להנהגה. ספרה של אניטה שפירא אינו מתמודד כראוי עם הנעלם הזה,
ואולי אי אפשר לעשות כן.
