כמעט
עשרים שנה מתפרקת התנועה הקיבוצית מנכסיה הרוחניים והחומריים. את זה כולנו יודעים.
יותר מעשרים שנה מתפרקת מדינת הרווחה בישראל ממרכיבי הסולידריות שלה ומתמסרת כמעט
בלי למצמץ לקפיטליזם דורסני. גם את זה כולנו יודעים (או לפחות
"החברתיים" שבינינו). מה שרק מעטים יודעים הוא שזה יותר מעשר שנים,
כמעין ריאקציה דיאלקטית – צומחת לה בשקט, באופן וולונטרי וכמעט חתרני, אולם בעקביות ובהתמדה -
תנועה חברתית אלטרנטיבית של אנשים צעירים יותר ופחות, המבקשים לכונן את חייהם סביב
שלושה מוטיבים מרכזיים: חיי שיתוף במינונים משתנים, גודל המאפשר אינטימיות חברתית
ורעיונית, ומשימתיות חברתית. מי שסבר שהעידן הפוסט-מודרני הפך מונחים כמו
"שותפות" ו"משימתיות" לשפה מתה, יתפלא לשמוע עד כמה היא חיה
ונושמת בקרב מאות, אם לא אלפי אנשים צעירים, המבקשים לצקת במונחים הללו תוכן חדש
ורלוונטי לחייהם.
* * *
זה
תמיד מתחיל בסיפור אישי. נולדתי וגדלתי בקיבוץ. בית פוליטי. ילדות שבעה ומעתירה.
קבוץ מוקף גדר מגוננת. תחושה של ירוק-עד. מן העבר השני של הגדר שכנה עיירת הפיתוח
בית שאן. מגיל צעיר מאד הטרידה אותי "הגדר" הזאת. לא רק גדר פיסית, אלא
גם גדר מנטאלית, רגשית. כשהייתי בת עשר התיידדתי עם קבוצת ילדות מבית שאן. בשבת
אחת ארבו להן כמה מבני כיתתי עם אבנים ביד, כשהם צועקים לעברן: "תסתלקו מכאן
בית שאניות שחורות". הידידות קצרת הימים באה אל קיצה. מי שבביתו התגלגלו מילים
כמו "שוויון ערך האדם", באותה טבעיות שבה אדם מכריז כי הוא רעב או רוצה
לישון - לא יכול היה שלא לחוש בצרימה הגסה העולה מתוך כליה של חברה המנגנת מנגינה
אחת בבית ומנגינה שונה לחלוטין בחוץ. הייתה תחושה חזקה של זיוף, והזיוף הזה תפח
וכירסם מבפנים. יתכן ובחוויה הטראומטית ההיא, נזרעו תובנות עמומות, שלימים התחדדו
והולידו את הצורך בחיים חדשים שיש בהם ממד של תיקון אישי וחברתי.
לאחר
שעברתי את כל סדרת המטלות החברתיות שבת קיבוץ אידיאליסטית ונאמנה למולדת אמורה
לרשום ברזומה שלה: הדרכה בעיירת פיתוח, שנת שירות בעיר הגדולה, מורה חיילת המושיטה
חבל הצלה ל"נערי רפול" שנפלטו טרם זמנם ממערכת החינוך וכיו"ב - באו
וטפחו על פני בחירות 1981. הייתה זו תקופה שבה השנאה והאלימות בין אשכנזים
למזרחיים, הפכו למותג שכל דיכפין פוליטי ספסר בו בלב גס, אבל האוזניים היו כרויות
לשמוע ולקלוט. שם, בשכונות הכועסות הללו, היכתה בי ההכרה, שנוכחות פטרונית
ופילנתרופית באזורי מצוקה מדממים, לא מצמיחה פרחים באביב, וגם לא הופכת אותך למתקן
עולם. את הפטרונות הזאת צריך היה לרסק, וכך גם את "הגדר". יתרה מזאת,
היה צורך פנימי דחוף, אם לא בהול, לחפש דרך אחרת, חדשה, להידברות ולדיאלוג בין
"האנשים עם בריכות השחייה" לאנשי "העלבון והזעם".
כך
קרם עור וגידים מודל חברתי חלוצי חדש – הקיבוץ העירוני - שדגשיו היו:
א.
חיים שיתופיים בתוך מרחב אורבאני, בלב ליבה של קהילה שאינה שיתופית.
ב.
חתירה לבניית מעגלי שותפות בתחומי חיים שונים (חינוך, תרבות, תעסוקה, דיור),
המושתתים על בסיס שוויוני ועל אינטרסים משותפים.
* * *
ב-
1987 הקמתי עם קומץ חברים את קיבוץ מגוון בשדרות. מודל ההשראה היה קיבוץ ראשית
בירושלים - החלוץ שלפני המחנה - שהוקם ב- 1979 בשכונת הבוכרים, והיווה אז דגם לחיי
שיתוף בין חילונים ודתיים. פנייתנו אל מנהיגי התנועה הקיבוצית דאז, להכיר בנו
כמקור להתחדשות רעיונית וחברתית - נענו בפסיביות מעוררת תמיהה. לא אשכח איך בביקור
שערכו לכבודנו בשדרות במלאות לנו שנה, קראנו באוזניהם את הסיפור
"ההוליבודי" הידוע על אודי חמודי וזרע הצנונית, והם גמלו לנו במבט אבהי
חומל. בינתיים גדל אודי חמודי וגדלה הצנונית, ובערוגת הגינה צמחו קיבוצים עירונים
נוספים כמו תמוז בבית שמש (1987), בית ישראל (1991) ויובל
(1999) בירושלים.
במהלך
שנות ה- 90 חל מפנה משמעותי גם בקרב כמה מתנועות הנוער, שסימנו את תנועת הבוגרים
כיעד מרכזי שמטרתו להצמיח קבוצות שיתופיות - עירוניות וכפריות - מזן חדש. כך נולדו
בצפון רביד (1994), אשבל וחנתון - מבית מדרשו של 'הנוער
העובד', כמו גם ארבע קבוצות החיות במגדל העמק, ביניהן בוסתן (1998) ותשרי
(2000), ובקנה ממתינות עוד כ- 40 קבוצות נוספות. במקביל, הקימו 'מחנות העולים' את
קיבוץ נערן (1998) בבקעה, המהווה מרכז לתנועת הבוגרים, ששלוש
קבוצות שלה משתחררות מהצבא בימים אלה וקבוצת סטודנטים נוספת מתעתדת להקים קומונה
בירושלים. גם השומר הצעיר הצטרף בשנים האחרונות לחגיגה השיתופית, וטרם מניתי
קבוצות נוספות ברחובות, בבאר שבע, בקריות ובחיפה –
הנמצאות בשלבי הריון ולידה שונים.
אבחנה
אישית חשובה: בניגוד לקבוצות הותיקות שהמניע הראשוני שלהן היה ניסיון לכונן דיאלוג
מחודש בין אוכלוסיות הבאות מרקע תרבותי שונה, על ידי שבירת הדפוס הפטרוני לטובת
דגם שוויוני יותר - הרי שהקבוצות הצעירות, מונעות בראש וראשונה על ידי צורך כן
ועמוק לכונן חיים המושתתים על ערכים של סולידאריות חברתית, כדגם חלופי לקפיטליזם
הדורסני ולפערים החברתיים ההולכים וגדלים בישראל.
* * *
שלושה
מאפיינים משותפים לכלל הקבוצות השיתופיות: כולן מונות בין 20-80 איש, ורובן אינן
רוצות לגדול מעבר לכך. כולן מקיימות מידה כזו או אחרת של חיי שיתוף – חברתיים, תרבותיים, רעיוניים
וכלכליים. כולן פועלות ומתפרנסות בעיקר מפעילות חברתית וחינוכית. רובן אף הקימו
עמותה שתאפשר להן לפעול במסגרת הקהילה בשיתוף עם אנשים נוספים.
שלוש
הערות אישיות על האמור לעיל:
למה אינטימיות חברתית?
אנשים
צעירים נוטים בדרך כלל, להעמיד בלהט פתטי את הרעיון והאידיאולוגיה מעל לכל. אנשים
מבוגרים יותר לומדים שהשותפים לדרך, חשובים לעיתים יותר מהרעיון המכונן. שותפות,
כך מסתבר להם פתאום, איננה חוויה אידיאולוגית, כי אם בראש וראשונה חוויה רגשית
ונפשית. במרחב האינסופי שבין הכרזתו
הנואשת של סארטר: "הגהנום הוא הזולת", לבין קביעתם הסנטימנטלית
של ריטה ושלמה ארצי: "ככה זה כשיש שניים – זה הרבה, זה תמיד פעמיים" – מתרוצצות תמיד שתי שאלות יסוד: מיהו הזולת ולמה בכלל להיות
"בשניים"?. לקיבוץ הכפרי הגדול אבדה יכולת ההידברות. בקהילות קטנות
ואינטימיות יש סיכוי גדול יותר ליצור כלים לדיאלוג מתמשך. היכולת למסד את הדיאלוג
- היא אולי הדרך היחידה להגן על השותפים לדרך מהפיכת הזולת לגהנום. וגם זה לא
מובטח. בלי דיאלוג מתמשך – השותפות תמות, גם אם השותפות האינסטרומנטלית תישאר.
למה משימתיות חברתית?
כי
עשייה חברתית, כך נראה, מעניקה תוכן וערך ומשמעות נוספת לחיים הפרטיים והשיתופיים,
בחברה שהפכה את האינדיבידואליזם והאירוניה לדרך חיים. כי עשייה חברתית, כך נראה,
מפיגה לעיתים את הבדידות הלא מזהרת של שלטון האגו. אף על פי כן, חשוב להדגיש:
המשימתיות אינה נתפשת כקרבן אישי, אלא כבחירה מודעת ומתגמלת. דהיינו, היפוך הנוסחה
של החלוצים: לא עוד ויתור על מאוויים אישיים לטובת הגשמה של יעדים חברתיים או
לאומיים, כי אם מימוש עצמי והשקעה בפרט, כדלק ואנרגיה המזינים את רצונו ונכונותו
להתמסר למעגלי עשייה חברתיים נוספים.
למה שותפות כלכלית?
על
כך אענה בגוף ראשון: כי יש לי יכולת לחיות בחברה שמחקה מרצון את הפערים בין עניים
לעשירים; כי יש לי יכולת לחיות בחברה שהמירה מרצון את התחרות זה בזה בתמיכה זה
בזה; כי יש לי יכולת לחיות בחברה שבה ההכרעות הכלכליות מוכתבות על ידי הצרכים
החברתיים והאנושיים, ולא להפך; כי יש לי יכולת לחיות בחברה שבה מערכות היחסים בין
בני אדם הן רגשיות ולא אינסטרומנטליות; כי יש לי יכולת לחיות בחברה שמעניקה לי
תחושת ביטחון פיזי ונפשי; כי יש לי "מקום שבו אני יכולה לחלום בלי
לפחוד", בפרפרזה על שירו של עמיחי, וזו לא מליצה.
בחברה
הישראלית, שבה הומלסים מוכרים לנו מדי יום
גבינות קוטג' על גבי המרקע, עבור סיכוי קלוש לזכות בהגרלת מכסים
ב"דירת קוטג'", ואנו מקבלים זאת כחלק מהסדר החברתי הנורמלי והטבעי – אני ברת מזל.
*
* * *
אז
מה יש לנו כאן בעצם: "הו-אה מה קרה?
סוציאליזם הנה בא!"??. לא צריך להגזים. אבל נדמה לי שיש כאן ניסיון אמיתי
ורציני להציע דגם חלופי ארוך טווח. לא רק מחאות קולניות נוסח חסידיו של קאלה לאסן
נגד הגלובליזציה, לא רק פעילות חברתית מתמשכת במסגרת המגזר השלישי, המקבל על עצמו
מראש את כללי המשחק הקפיטליסטים - כי אם בנייה של מודלים חברתיים אלטרנטיביים,
המושתתים על יסודות של סולידאריות חברתית עמוקה ועל התכוונות ארוכת טווח.
במשך
שנים רבות, מהווים הקבוצים העירוניים צומת דרכה עוברים מאות בני נוער, גרעינים,
חיילים, וצעירים אחרי צבא, המבקשים לעצב מודלים שיתופיים כאלה ואחרים. רובם
מתרסקים. אולי משום שלא עומד לרשותם אירגון תומך. אולי מסיבות אחרות. ואף על פי
כן, עצם החיפוש האינטנסיבי, שהנו חלק מתופעה חברתית שהולכת ומתרחבת (ואף נחקרת
בשנים האחרונות על ידי האקדמיה) - מעיד על כך שמשהו אמיתי מתרחש כאן, גם אם מדובר
בשינוי תודעתי בלבד, שאינו מצליח להגיע תמיד לכלל מימוש גורף.
מאמרים נוספים בנושא רווחה וחברה
מאמרים נוספים בנושא כלכלה
