الخوف من التدمير الشديد

* דויד גרוסמן, "המוות כדרך חיים – מאמרים 1993-2003", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2003, 190 עמודים

אסופת מאמריו של דויד גרוסמן היא ספר שלא מותיר אף אחד צדיק. מן הימין והשמאל בארץ ועד לרשות הפלסטינית – לכולם יש חלק בעימות הדמים המתמשך בתוך המרחב שבין הים לירדן.

גרוסמן חד כתער. לכאורה אין הוא בורר את מלותיו, וכאילו אין אצלו מסננים בין רגשותיו לכתיבתו. הוא מרגיש עצמו שליח, המשתמש בעטו הדוקרני להבהיר את המצב ללא כחל ושרק. הוא מאמין שככל שהתמונה המצטיירת תהיה שחורה יותר – היא תחייב התייחסות ומציאת פתרון מהירות יותר.

כישלונם של מנהיגים ומקבלי החלטות מחייב את התעוררותם של בעלי השפעה מתחומים שונים: סופרים, אנשי רוח, אקדמאים. גרוסמן כותב: "אין שום הצדקה להשאיר את הזירה לפוליטיקאים בלבד".

גרוסמן מתעד את השמאל בשתיקתו. הזירה הופקרה בידיהם של הקיצונים, שכוחם בהנצחת העימות. גם כשנדמה היה שמתרחש תהליך של הכרה הדדית וזניחת ציר הדמים, התעוררו הכוחות ההרסניים וחיבלו בדרך הפשרה.

אסופת המאמרים נערכה לפי סדר כרונולוגי, מ-1993 ועד 2003. על ציר הזמן הזה התרחשו מאורעות שבין תקווה לייאוש, בין שבת-אחים-גם-יחד לבין מטענים מתפוצצים באוטובוסים ובקסבה בג'נין, בין מושגים כמו "מזרח-תיכון חדש" לבין התלקחות של שנאה ומאבק על המקומות הקדושים.

וזאת לדעת: בעשר שנים הללו התחלפו חמישה ראשי ממשלה – רבין, פרס, נתניהו, ברק, שרון; שלושה מהשמאל ושניים מהימין. ראשי הקטבים של הפוליטיקה הישראלית ניהלו את המדינה לַחֲלופין, כל אחד על-פי דרכו ואמונתו. איש מהם אינו זוכה לעידודו של גרוסמן.

גרוסמן, ביושרו האינטלקטואלי, לא צינזר בדיעבד את המאמר שבו ביקר את רבין, במאי 1995. "קשה להשתחרר מהרושם שהכוחנות ויצר המאבק הטבועים בו מונעים ממנו כעת ללכת את מלוא הדרך", כתב אז. ובהמשך מופנֵית ביקורתו לציבור שהלך בדרכו של רבין: "לא ייתכן שנמשיך להתעטף באצטלות התירוץ 'אסור להפריע לרבין'".

רצח רבין, שהיכה את כולנו כרעם ביום בהיר, החזיר באחת גם את גרוסמן לתוך המחנה היחיד שאיתו יכול היה להזדהות. וכך כתב ב-5 בנובמבר 95': "רבין התגבר כארי, וקודם כל על עצמו, על תפישת עולם מסוימת, נוקשה ונטולת דקויות. בתהליך קצר מאוד יחסית, הוא כמעט ברא עצמו מחדש כאיש צבא, כמדינאי, כאדם".

גרוסמן מתייסר בתוך העימות האלים, התובע קרבנות שווא בשני הצדדים. הוא שונה מן הישראלי הממוצע, שדבק באימרה "אין עם מי לדבר", ששמח על כל "סיכול ממוקד", שמגבה את הממשלה על "חומת מגן", פיצוץ בתים ועקירת זיתים.

בכתיבתו הוא מבטא את הפחד מפני מפץ אדיר העומד להתרחש באזור. הוא מיואש משני המנהיגים המובילים את שני העמים. כל בר-דעת מבין ששני המנהיגים הללו אינם מסוגלים ליצור את הסיכוי למשא-ומתן מיידי. מה נותר לנו? לחיות את הסיוט הזה עד תומו. ללכת מהלוויה להלוויה, לנסות לשרוד מרגע לרגע. מחשבות על השלום, על פיוס, על דו-קיום אפשרי בין העמים – נשמעות כעת כמו איתותים אחרונים של חיים מאנייה שכבר טבעה.

ואף-על-פי-כן, באחרית דבריו, גרוסמן מאמין שהשפיות תגבר על השנאה, שהכמיהה לחיים חזקה יותר מהרצון לחיות בצד המוות. בני-האדם המתונים וההגיוניים חזקים יותר מהמתנחלים המקדשים את האדמה וממשיחי השקר הדתיים ששולחים נערים ונערות להתאבד במרכזי אוכלוסייה.

לדברי גרוסמן, אין תחליף לתהליך שלום, שמטרתו להביא לנורמליזציה במזרח-התיכון ולהסכם שיתווה את הגבול היחיד האפשרי. ישראל מתכנסת חזרה לאדמתה שבתוך הקו הירוק, והפלסטינים מקיימים את מדינתם בעזה ובגדה המערבית. התנתקות בהסכמה – כאן ועכשיו.