"קול המון כקול שדי" זו
אמירה שמרבים להשתמש בה אנשים הרוצים להפגין כמה הם דמוקרטים וכמה הם משכילים,
שהרי בעיניהם יפה יותר לדקלם "קול המון כקול שדי" מאשר לומר שהרוב תמיד
צודק, וכי רצון העם מחייב את מנהיגיו. יש המוסיפים, לשם גנדרנות יתר, ש"כך
כתוב במקורותינו"; כי אם זה ב"מקורותינו", הרי ההמון הוא קודש ממש.
אלא שמקור האמירה הוא בלטינית: Vox Populi, Vox Dei. דברים
בסגנון זה פורסמו לראשונה במאה ה-8, באיגרת ששלח תיאולוג ומורה אנגלוסכסי למלך
הפרנקים קרל הגדול. התיאולוג כתב: "ואין להטות אוזן לאלה הנוהגים לומר 'קול
העם כקול האלוהים'... מאחר שרִגְשת ההמון גובלת תמיד בטירוף הדעת". ויש,
כמובן, להבדיל "המון" מ"ציבור", וציבור יש להבדיל מהיחיד
החושב, בוחן ולומד – ואחר-כך מחליט.
דעת ההמון לרוב נסחפת אחר דמגוגיה בתרועה ובאלימות, משום שהנוכחות של היחיד
בהמון נותנת עוצמה וביטחון; מה עוד שבמצב ריגושי זה, אין הוא אחראי לדבריו,
לצעקותיו ולמעשיו. ספק אם הצועקים בכיכר ציון "רבין בוגד" ו"את
רבין נגרש" היו צועקים כך אילו עמדו כל אחד מהם הוא-לבדו בכיכר העיר.
הבאתי דברים אלה להזכירנו להיזהר מלהיגרף אחר דמגוגיה מתלהמת, שטיפת מוח
ואינפורמציה שקרית מחניפה וכן אחר כל משאלי דעת הקהל המחייבים תשובה קצרה בעניין
מורכב, בלא הבנת העניין ולעתים אף טרם פורסמו פרטיו. מנהיגים, כמובן, נדרשים
להתחשב באותה "דעת קהל" העולה מן הסקרים, בין שהם בשלטון או באופוזיציה,
על אף שהכל יודעים ש"דעת הקהל" משתנה בנקל, הכל לפי משב הרוח המתאים
ועוצמת המזמינים.
כמה ימים לפני שגב' גולדה מאיר הוכתרה לראש ממשלה, התמיכה שהיא זכתה לה
בדעת הקהל עמדה על 3%. כמה שבועות לאחר הבחירה כבר זכתה לכ-80%. מה קרה? הרי היא
טרם הספיקה לעשות דבר, לטוב או לרע; אבל היא החזיקה בשררה, והייתה ראש לממשלת
אחדות לאומית, והשאר מובן מאליו, בייחוד ה"אחדות".
נכון: במקום שיש מחלוקת, לאחר דיון וליבון ולימוד העניין, הרוב מכריע. אך
חשוב גם טיב ההכרעה, שהרי למדנו "לא תהיה אחרי רבים לרָעות" (שמות
כ"ג, ב', פרשת משפטים): אתה אחראי למעשיך גם אם כולם עשו את המעשה הרע.
העובדה ש"כולם עשו" איננה צידוק להצטרפותך לעושי הרעה.
משפטי נירנברג נגד הנאצים הם דוגמא לכך: כל הנאשמים אמרו שאינם אשמים, משום
שמילאו פקודות וחוקים של ממשלה לגיטימית. טיעון כזה העלה גם איכמן במשפטו
בירושלים, וחזר וטען כי אין בו אשם. ובכל זאת, למעשה של רצח, של תועבה, של גזל, של
כיבוש משפיל, מנַשל, גוזל והורס, אף שנעשה בהוראה של מפקד, אפילו של מפקד עליון, אפילו
בשם החוק – חובה היא לומר: לא. ואילו בשעת הרצח בכפר-קאסם – להבדיל – של אנשים
תמימי דרך, שחזרו מעבודה בשדה וכלל לא ידעו על קיום העוצר, היה נמצא אחד שהיה
מזהיר ואומר שהמעשה בלתי-חוקי ובלתי-אנושי, ייתכן שהרצח לא היה מתבצע. ייתכן שאילו
אמרו למפקד חיל האוויר שהטלת פצצה של טון באזור מאוכלס ביותר יש בה הרבה מעבר להדף
קל של אוויר, ייתכן שהיה נמנע מלתת פקודה כזו, וייתכן שלא היו מטילים פצצות כאלה
במקומות כאלה, וייתכן גם שמי שקיבל פקודה להפציץ כך היה נמנע. וכך גם לא היו
הורסים אינסוף בתים, בכלל זה בתי קומות, ומשאירים אלפי אזרחים, נשים, גברים, זקנים
וטף ללא קורת גג. כמובן, אילו הפנימו וזכרו שזכותם לא לבצע פקודות מסוג זה.
כדי למנוע מעשים שהם בבחינת "אחרי רבים לרעות", צריך להיות
בסביבה לפחות אדם נאור אחד, אדם בוגר וחושב, המעז לומר: לא! – מתוך ביטחון שזה
הפטריוטיזם האמיתי. לא רק בענייני מוסר "לא תהיה אחרי רבים לרעות";
בייחוד במקום שיש כללים מפורשים הבאים להגן על היחיד ועל זכויותיו, חוקים אשר מראש
מגבילים את הרוב ואוסרים עליו לפגוע בזכויות המוקנות ליחיד או למיעוט, לחלש ולזקוק
לסעד. אפילו בחוק חמורבי מלפני 4,000 שנה מובעת הדאגה לחלש. גם אם "יצר האדם
רע מנעוריו", עליו לרסן את חמדנותו, את שנאתו ואת רוגזו.
אצלנו, יש לנו דוגמא מימים ימימה במסכת פאה: הכלל קובע כי "עניי עירך
קודמים", ועל כן אין עניי עיר אחרת יכולים לבוא ולאסוף פֵאה מהשדה בטרם כל
עניי עירך קיבלו את המגיע להם. כיצד יודעים? נאמר שם שאם 99 אומרים שלא כהלכה
(היינו, כולם קיבלו ויכולים לבוא מעיר אחרת), ואחד אומר כהלכה (היינו עדיין לא הכל
קיבלו), נוהגים כמותו ולא כמותם. משמע: זכות יסוד של היחיד, זכות הקנויה לו מכוח
הדין או המינהג, אין הרוב זכאי לשלול אותה ממנו.
אם בחברה דמוקרטית זכותו של כל אדם לחֵירות, לכבוד, לחיים, לחופש ולחופש דת
ומצפון, לחירות מפחד וממחסור, הרי שרוב השולל מיחיד או מקבוצת מיעוט זכויות יסוד
אלה, רוב זה נוהג בשרירות, מנצל את כוחו הרב לעשות רע, מבצע במעשיו עבירות על החוק
הבינלאומי, על האמנות שבאו להבטיח את חירות האדם, כבודו וזכויותיו וכן על האמנות
המגדירות בפירוש זכויות של מיעוט לאומי, דתי או אתני. במלים אחרות, הדספוטיזם של
הרוב הוא אנטי-דמוקרטי.
הנימוק הצדקני "גם אני סבלתי" אינו מהווה הגנה על מעשי סבל,
השפלה, שלילת חירות, שלילת כבוד ושלילת חיים ממי שחלש ממך. העובדה שהוא מיעוט
ושאתה מייצג את הרוב, העובדה שאתה מצויד בטנקים ובאווירונים ובבולדוזרים ובשאר כלי
מלחמה, ושאתה תובע את אדמתו וכל אשר לו בשם האלוהים ובשם הבטחה מלפני 3,000 שנה –
אינן צידוק למעשיך; לא להרס, לא לגזל ולא לעקירת עצים, בייחוד עצי זית כדי לסחור
בהם.
תמיכה
בסרבנים, לנמק את מאסרם בכך שמעשיהם "פוגעים בדמוקרטיה" ובכך שטעמיהם
לסירוב הם "בלתי טהורים" - זה נשמע כפרודיה על מעשי הצבא בשטחים הכבושים |
במעלה הדרך לצמצום הדמוקרטיה בישראל קבעו בחוק ב-1985 (בתיקון ל"חוק
יסוד: הכנסת" סעיף 7א') כי רשימה שאינה מכירה בכך שישראל היא מדינתו של העם
היהודי לא תוכל להתמודד בבחירות לכנסת. כך ניסו לפסול את הרשימה המתקדמת לשלום של
מיעארי ושל פלד. רק בית-המשפט העליון, ברוב של שלושה נגד שניים, איפשר את
התמודדותה. אחר-כך קבעו שהמדינה ה"דמוקרטית" ישראל היא ייחודית, ואינה
מדינת כל אזרחיה (היש מדינה כזאת בעולם שהיא דמוקרטית?). אחר-כך דורשים מן האזרחים
הערבים לקבל תעודת זהות רק לאחר השבעה על נאמנות ל"מדינה היהודית", סמליה
וטקסיה (זה עדיין לא עוּגן בחוק). בנוסף כבר חוקק חוק מיוחד, הקובע שבן-זוג של
אזרח ישראלי שאינו יהודי, לא יוכל להיכנס לישראל אם הוא ערבי. מאידך, כל אדם
ש"חוק השבות" חל עליו, זכאי להסתובב חופשי בשטחים הכבושים, משמע כל
יהודי העולם?! (כך הכריז בתקנות מפקד פיקוד מרכז – שהרי כל מפקד בשטחים הוא שליט
כל יכול, הוא המחוקק, הקטגור, השופט והמבצע. וכל זה מכוח תקנות שעת חירום
מנדטוריות מ-1945, אשר מר בגין ובן-גוריון קראו להן תקנות נאציות).
עד כאן אפליות המכוונות נגד ערבים-פלסטינים. עתה לפנינו הצעה לתוספת
מפתיעה, חדשה, שהגו חסידי הציונות המתחדשת: בן-זוגו, בניו ונכדיו של יהודי שאינם
יהודים "כהלכה", ואשר לא יגלו רצון להמיר דתם ולעבור אקט דתי-פולחני של
גיור, אין לאפשר להם לבוא לישראל. היינו: זכויות אזרח, לזכאים לאזרחות מכוח חוק
השבות, ניתנות רק אם הנ"ל יעברו גיור (מעשה דתי, שמשמעותו לידה מחדש), שינוי
שם וניתוק מוחלט מעברם וממשפחתם. להזכירכם, זה בערך מה שתבעו איזבלה ופרדיננד לאחר
איחוד ספרד במאה ה-15: מי שרצה להיות אזרח ספרדי, חייב היה להמיר דתו ולהיות
קתולי; ולא – יגורש. וכך בוצע הגירוש האכזרי של מוסלמים ויהודים, והשאר – היסטוריה...
אצלנו מקבלים חוקים ששוללים זכויות מהאדם, אך אומרים: זו דמוקרטיה, משום
שהרוב בכנסת כך קבע, ופירושו – רצון העם, שהרי הרוב קובע, וזכותו לשגות תמיד
ולחדש. הנציגים, הרי הם הרוב בכנסת, הם הנבחרים, והשיטה הדמוקרטית היא שיטה
ייצוגית. ועל-כן כפייה דתית, למשל, היא דמוקרטית, כי כך קבע הרוב בכנסת. האמנם מי
שבחר ב"בעבודה" בחר גם במפד"ל ובאגודה שהכתיבו את חוקי הכפייה?
האמנם מי שבחר ב"עבודה" ובשינוי ובליכוד, גם בחר במתנחלים, בעיוותי
התקציב, בחומה הנבזית ההופכת את היישובים הערביים למחנות מעצר? האם בחר בגזילת אדמות,
בהריסת בתים ובהמשך שפיכת הדמים? האמנם בחר בהפיכת מדינת חוק למדינת הלכה? האמנם
האזרחות תלויה בגיור? לא מספיק להיטמע בנו, ללכת לבית-הספר, להתחנך, לשרת בצבא,
לדבר עברית ולהרגיש כישראלי, לחיות כישראלי, לחוג את חגי הארץ ולעמוד דום ולהתאבל
בימי אבל? כל אלה – לא די בהם לצורך אזרחות? לא, כי יש הכרח בהמרת הדת ובכפייה של
מינהגי דת ושל פולחנים, שרוב תושבי הארץ לא מקיימים ואולי אף לא יודעים עליהם.
בחברה פשיסטית, אין דעת יחיד, אין חופש ביטוי, אין חופש מצפון ודת ואין דעת
מיעוט. ג'יובאני ג'נטילה, מהפילוסופים של הפשיזם האיטלקי, אמר: "בהגדרת
הפשיזם, הנקודה הראשונה היא ההיקף החובק-כל, הטוטליטרי, המתעניין לא רק בארגון
הפוליטי ובנטייה פוליטית, אלא בכל הרצון, המחשבה וההרגשה של האומה". ובניטו
מוסוליני קבע כי "הפשיזם מעוגן בקדושה ובגבורה... הוא שולל את האפשרות של
שוויון, של אושר מתוך חובה... הפשיזם הוא התורה ההולמת ביותר את המגמות והשאיפות
של עם הקם לתחייה לאחר מאות שנים של שלטון זר. אומות הקמות לתחייה הן תמיד
אימפריאליסטיות. אבל אימפריה תובעת משמעת, ליכוד של כוחות והרגשה עמוקה של חובה
ושל הקרבה!"
עד כאן מוסוליני. עד כאן פשיזם. אבל אנחנו דמוקרטים, אצלנו היחיד נחשב. כל
אדם הוא בעל זכויות, כל אדם הוא אוטונומי. "מדינת ישראל תבטיח שוויון זכויות
חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה, בלא הבדל מוצא, גזע, דת ומין. היא תבטיח חופש דת,
מצפון, לשון, חינוך ותרבות". כך נקבע במסמך המכונן של מדינת ישראל,
ב"הכרזת העצמאות". אצלנו יש רוב ומיעוט, ודעת יחיד היא מותרת. יש זכות
לחשוב, לשקוט, להבין וגם להגיד "לא!" בלי שיסתמו לך את הפה או יפסלו את
תעודת העיתונאי שלך או יחרימו אותך בתקשורת הממלכתית כביכול ובלא שיעכבו אותך בשדה
התעופה; ובלא שתצטרך לחתום על נאמנות למדינה, לסמל ולדגל, תוכל בכל זאת לרכוש דירה
או לנסוע לבקר קרובים (לא בשטחים הכבושים, כמובן).
כדאי מאוד לעקוב אחר ההצעות העולות חדשות-לבקרים בתקשורת ובכנסת, והבאות
לכרסם בדמוקרטיה או במה שנשתייר ממנה. אם לא נגיד "לא!" בשעה שהחדשות
המפתיעות הללו צצות, אם נשתוק מתוך נוחות או מתוך חשש, עוד נמצא את עצמנו
ב"בוקר חוּם" ובדפיקות בדלת בשעה 3 לפנות-בוקר או בבית-הכלא בשל, מה
שקורא בית-הדין הצבאי, "מניעים לא טהורים". ההתבהמות של צה"ל
בשטחים הכבושים מכוח פקודות של שלטון לגיטימי היא אמנם חוקית בישראל, אך לומר שכל
זה "דמוקרטי" ומלא כוונות טהורות – זה הרבה הרבה יותר מדיי. רובנו
בישראל תמיד פטריוטים ותמיד מטים אחרי הרוב, ושוכחים כי "לא תהיה אחרי רבים
לרָעות", ושזכותנו, וחובתנו, להזכיר זאת.
סביר ואף נכון היה אילו בית-הדין הצבאי, שפסק לחמשת סרבני הגיוס עונשי מאסר
של שנה בנוסף לשנה שכבר היו במאסר, היה דן אותם למאסר בשל הפרת פקודות או צו גיוס;
אם כי יותר סביר היה לשלוח אותם לשלוש שנים לשירות לאומי במקום שזקוקים לבחורים
מוכשרים שיכולים להעניק הרבה. אך לנמק את מאסרם בכך שמעשיהם "פוגעים
בדמוקרטיה" ובכך שטעמיהם לסירוב הם "בלתי-טהורים" – זה נשמע
כפרודיה על מעשי הצבא בשטחים הכבושים. שהרי זהו פסק-דין שנכתב במדינה שבה השר בני
אלון הצהיר במפורש כי "נמרר להם את החיים כך שהם יטרנספרו את עצמם
מרצון"; והם אמנם ממררים את חייהם – ועוד איך! וזה כמובן מניע
"דמוקרטי" ו"טהור" של כובש, וגם מאוד-מאוד יהודי... ולמען
הסדר הטוב ולרעיון הדמוקרטי, יש לזכור שזכויות האדם וחירותו אינן מותנות במילוי
חובות. הזכויות תמיד קודמות לחובות, בייחוד הזכות לחיים ולכבוד.
