بعدم وجود قياده تشكيليه

כיום יש הסכמה בדבר קיומו של משבר מנהיגות אמיתי ומתמשך במדינת ישראל. משבר המנהיגות העכשווי בולט על הרקע של מצב משבר אמיתי במדינת ישראל, והצירוף הזה מביא אותנו למצב של איום קיומי אמיתי. עוצמתו של האיום הקיומי וממשיותו בעת הנוכחית נובעים מנוכחותו כמעט בכל תחום מחיינו: המדיני, הפוליטי, הכלכלי והחברתי; בכל אחד מהללו הגיע המצב לנקודת שפל, וכאילו לא די בכל אחד מהללו בנפרד – כשהא בהא תליא, רב כוחם להרע.

מדינת ישראל שרויה במציאות של צרכים אדירים ומשאבים מוגבלים, מצב המחייב – מעל הכל – מנהיגות המסוגלת לקבוע סדרי עדיפויות נכונים.

המשבר המדיני הוא הראשון שעל סדר היום. לא מפני שהתרגלנו כבר לחיות על חרבנו, אלא מפני שדחיית ההכרעה המדינית והקיפאון המתמשך, על רקע נתוני המציאות הדמוגרפית-גיאוגרפית-משפטית, הביאו אל סף דלתנו איום קרוב מתמיד על אפשרות קיומה של המדינה היהודית הדמוקרטית. סכנת המדינה הדו-לאומית לא תוסר אלא לכשתוקם מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל. הקמת המדינה הפלסטינית, אם כן, היא מטרה לאומית-ישראלית, וּודאי נוכח ההכרה כי יהא בכוחה להשפיע ולמתן את מרוץ החימוש הקונבנציונלי והבלתי-קונבנציונלי במזרח-התיכון ולהעלות את רמת הביטחון האישי של אזרחי המדינה בפרט והאזור בכלל.

הקיפאון המדיני, כתוצאה מכשל המנהיגות, מחייב מבט ממוקד אל הזירה הפוליטית המקומית, שאף היא נתונה במשבר עמוק, ללא קשר לגוון הפוליטי של העומדים בראשה. המשבר הפוליטי הביא להשרשתן של נורמות שלטוניות קפריזיות וכאוטיות, אשר מעבר לנזקיהן הכלכליים והמוסריים, מונעות כל אפשרות לקיומה של תרבות שלטונית דמוקרטית אמיתית הנתמכת בחברה אזרחית מעורה, הניזונה ממידע אמין וסדיר.

אין במדינת ישראל תכנון ארוך טווח, לא-כל-שכן שקיפות שלטונית אמיתית או עבודת מטה מסודרת בשירות הציבורי. במצב דברים זה השלטון בישראל אינו זוכה לאמון הציבור, ולפיכך איננו יציב. חוסר היציבות תורם, בהיזון חוזר, לחוסר האמון – וחוזר חלילה.

על רקע כל אלה בולט היעדרה של מנהיגות מעצבת, פורצת, משנה – מנהיגות שתיטול על עצמה את האחריות, ולא פחות חשוב מכך, את הביצוע, מן המסד ועד לטפחות, להתחוללות השינוי היסודי הכה-נחוץ.

ובכן, מכל הדברים שאמרתי עד כה, יותר מכל מתחדדת ועולה שאלת הביצה-והתרנגולת שהמצב הנוכחי מציב בפנינו: מהו אותו מוטיב שיוצר את המשבר? האם זה "המצב", כפי שהוא מכונה, שבעטיו נאלצת המנהיגוּת כל-העת "לכבות שרפות", ולכן איננה מקיימת סדר-יום של ממשל דמוקרטי שקול, או שמא משבר המנהיגות הוא דווקא זה, שבעטיו מחריף "המצב"?

מעגל שוטה זה מחייב, אם כן, טיפול מעמיק ומקביל בשני המישורים יחד, ולא רק נבואות זעם.

ברצוני להציע כי יינקטו שתי פעולות: האחת, הפעלה אפקטיבית של מועצה לביטחון לאומי, אשר תורכב מגורמים מקצועיים גרידא; האחרת, שינוי שיטת הממשל.

המועצה לביטחון לאומי שהוקמה במשרד ראש הממשלה לא הצליחה למלא את ייעודה, לא כגוף המטה המרכזי, ולא כגוף האחראי על ביצוען של ההחלטות לאחר שהתקבלו. כך היא איננה שחקנית משמעותית במערכת קבלת ההחלטות הקיימת, והיא כותרת ותו לא (והרחיב על כך את הדיבור בהופעותיו ראש המל"ל היוצא אפרים הלוי).

המועצה לביטחון לאומי, אשר בה אני רואה חלק מהפתרון ליציאה מן המשבר, תהא גוף שיבצע עבור ההנהגה את תהליך האינטגרציה והסינתזה בין העמדות של כל השחקנים הרלוונטיים, שירותי הביטחון וצה"ל, תוך הצגה מפוכחת של היתרונות והחסרונות המובְנים של כל אחת מהן.

למותר לציין כי קיומו של גוף שכזה תהא בו תועלת רבה וחיסכון אמיתי במשאבם היקר ביותר של מקבלי ההחלטות – זמן. בנוסף, קיומו של גוף שכזה יבטיח כי טרם תתקבלנה ההחלטות, יובא בפני מקבלי ההחלטות היקף מלא אך קונקרטי של המידע הנחוץ לצורך קבלת ההחלטה, ונקיטת האמצעי הטוב ביותר, האיכותי, המידתי והמתאים ביותר לשם השגת המטרה.

אך לא בכך תם תפקידה של המועצה לביטחון לאומי. עליה לשמש גם גוף ביקורת בלתי-תלוי, שתפקידו בפיקוח על הביצוע המדויק והאיכותי של ההחלטה, לשם הבטחת מימושה.

תפקיד המועצה בפיקוח על הביצוע יש לו היבט חשוב נוסף, והוא שגוף פיקוח שכזה יתמוך את הביצוע מתוך ראייה מקצועית ולא מתוך ראייה משפטית, שעד כה משמשת, לדאבוני – גם ובעיקר כמשפטנית, הפריזמה הביקורתית הקיימת היחידה-כמעט ב"ואקום" הביקורת הנוכחי, ולפיכך האפקטיביות שלה איננה מלאה.

כינונו של גוף שכזה, ומתן התנאים המלאים להצלחתו, יהווה גם מודל ליתר משרדי הממשלה, בעתיד הקרוב שלאחר תחילת עבודת המועצה, וכמובן תוך יצירת ההתאמות הנדרשות לגופים המקצועיים הרלוונטיים ככל שיכוננו במודל דומה.

למותר לציין, כי פעולה אפקטיבית של המועצה במתכונת שהוצעה לעיל תאפשר למתֵן את הפוליטיזציה בקרב בכירי צה"ל ושירותי הביטחון, כאשר תשמש חיץ בינם לבין דעת הקהל, תאפשר להם להתרכז בביצוע, ולשוב וליהנות מתמיכת הקונצנזוס שהם ראויים לו בעבודתם המסורה.

התנאי ההכרחי להצלחתה של המועצה הוא שיתוף פעולה מלא של מקבלי ההחלטות ולשכותיהם, מתוך הבנתם כי ללא הקמת גוף שכזה, אין להם סיכוי אמיתי לקבל החלטות איכותיות ואפקטיביות, ולפיכך הדבר פוגע בכושר שרידותם במפה הפוליטית לאורך זמן.

הפעולה הדחופה הנוספת, שאותה אני מציעה לנקוט כבר במהלך הקדנציה הנוכחית, היא שינוי שיטת הממשל.

בימים אלה, רחוק מעיני הציבור, מתקיים תהליך חקיקתי בעל משמעות היסטורית. בהובלתו של חבר-הכנסת מיכאל איתן, טורחת ועדת החוקה לגבש הצעה לחוקה בהסכמה. בחוקה זו, אחד הפרקים המרכזיים יהיה פרק הממשל.

ואולם, אני טוענת כי על פרק הממשל לעמוד בפני עצמו. רפורמה ממשלית נדרשת למדינת ישראל בין במסגרת החוקה ובין בנפרד. אם תהליך החוקה בהסכמה יבשיל בעת הקרובה – יבורך חבר-הכנסת איתן. ואולם, במידה ולאו, עלינו להביא לשינוי ממשלי עכשיו, עוד במהלך הקדנציה הנוכחית.

קיימות שתי גרסאות מרכזיות באשר לטיבה הרצוי של רפורמה זו.

מחד, עומדת הקבוצה המאמינה כי על ישראל לכונן משטר נשיאותי באמצעות החזרת פיצול ההצבעה לשני פתקים. בראש קבוצה זו עומד פרופ' אוריאל רייכמן, והוא נהנה מתמיכתם של ראשי הממשלה לשעבר אהוד ברק ובנימין נתניהו.

מאידך, עומדת הקבוצה המאמינה בחיזוק השיטה הפרלמנטרית וביצירת "משטר ראש ממשלה". בקבוצה זו חברים המכון לדמוקרטיה בראשות פרופ' אריק כרמון ומרבית חברי-הכנסת.

בתווך מצויה קבוצה הקוראת לשינוי פשוט של "חוק יסוד: הממשלה" ול"מינוי ישיר" של ראש הסיעה הגדולה לראשות הממשלה, בצוותא עם העלאת הרף לפיזור הכנסת מעל ל-60 חברי-כנסת והעלאת אחוז החסימה.

הגעתי למסקנה כי ניתן להקנות לממשל בישראל יכולת נשיאה על-ידי הטמעת מאפיינים של ממשל נשיאותי בתבנית הקיימת של הממשל הפרלמנטרי – למצות את הפוטנציאל הנשיאותי מן השיטה הפרלמנטרית, בדומה לשיטה הבריטית, הידועה בכינוייה The British Presidency.

לכן, לדעתי, צריך ואף ניתן להגיע להצעה אחת, משותפת ומוסכמת אשר תוגש ליו"ר ועדת החוקה.

ולסיום, מהי מנהיגות לאומית?

המנהיגות הלאומית מתאפיינת ביכולת לקרוא את המפה, להביט ולזהות את הפתרונות הנכונים לטווח הארוך, לקבל החלטה על ביצוע המדיניות הנחוצה. קרי, תכונת המנהיגות היא למעשה היכולת לגשר בין קריאת המפה לבין החזון – ולבצע; גם אם הדבר כרוך בשינוי אמיתי בהתנהלות של אותו המנהיג, גם תוך כדי שחייה נגד הזרם, גם מתוך סיכון הפוזיציה שלו עצמו. זהו הפרדוקס הגלום במאפייניה של מנהיגות אמיצה ובעלת יושרה – ויש ליתן למנהיג הכלים לעמוד במשימה.

המורשת הציונית היא מורשת של עיצוב מציאות. על ראש הממשלה המכהן היום לזנוח את ההתנהלות הנשלטת על-ידי שיקולים פוליטיים-קואליציוניים, ולבחור בממלכתיות, כפי שעשו לפניו ראשי ממשלה מעצבים; להודיע לנו חד-משמעית לאן אנו הולכים – לאיזו מין מדינת ישראל הוא מוביל; והעיקר, באיזו דרך נלך?